רב ברוך רוזנבלום מפרש למה מצטער פטור מן
הסוכה, שכן אם הגשמיות והנוחות עדיין תופס מקום אצלך אם לא הבנת את עניין הסוכה
וא"כ פטור הינך מלשבת בו...
מעץ אחד ניתן להכין מיליון
גפרורים, עם גפרור אחד ניתן להשמיד מיליון עצים.
מעשה ביהודי
שהוצרך לאכול ביום כיפור. הוא סירב לציית לפסק ההלכה ולא רצה לאכול . אמר לו מרן
ה"חזון איש": ''יהודי צריך תמיד להיות כמו חייל לפני הקב"ה ולקיים
בין את הפקודות הנוחות לו ובין את הפקודות שאינם נוחות לו"! (זכר
דוד)
" מעשה
ברבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", שהלך בחוץ לארץ בליווי
תלמידו. הלכו אחריהם גויים פולניים והשמיעו דברי לעג על חשבונם. לא רצה הצעיר
להישאר בעל חוב, והשיב להם מנה אפיים. הוכיחו החזון איש: אינך בן תורה! תמה התלמיד: וכיצד ובאיזו צורה משיב בן תורה? ענה החזון איש:
בן תורה אינו משיב כלל! ) "פאר
הדור" לוקטו ממורשת אבות(.
מעשה בתלמיד
החתם סופר שהיה לו דוד עשיר, והיה מתגאה על אחרים, קרא לו רבו החתם סופר ואמר לו:
אילו היה לך את הכסף של דוד שלך והחכמה של הרב שלך, היה לך סיבה להתגאות, אבל כעת
יש לך את העושר של הרב שלך ואת החכמה של הדוד שלך אין סיבה להתגאות...
מעשה היה
במוסקבה "בשבת תוכחה" סירב בעל הקורא לעלות בעצמו לקללות, כנהוג בתפוצות
ישראל... ציווה רב בית הכנסת רבי ברוך פריידנברג להעלות חייל קנטוניסט לקללות . לאחר
קריאת התורה בא אחד המתפללים אצל רבי ברוך ושאלו : ילמדנו רבינו, מה ראה להעלותו,
בשביל שהוא חייל הפסיד ! ? אדרבה - השיב רבי ברוך - בשביל
שהוא חייל הוא זכה, ואין לו לחשוש לקללות שבתוכחה, שכן הוא עבדו של הצאר ואנו
עוזרים בזה לקיים 'מה שקנה עבד קנה רבו'... ("מדור
דור ")
מעשה היה,
והגאון הרב מפיטסבורג בא לביקור בישיבה בליקוווד, ואז אמר לו ראש הישיבה, בא ואראך
את הבחורים בזמן הלימוד בביהמ''ד, אמר לו הגאון זצ''ל, לראות התנהגות של בחורים,
רואים בחדר האוכל בזמן האכילה, ובכך אפשר לפרש, הכתוב (קהלת ט' ז') לך אכול וכו',
כי כבר, כלומר מיד אחרי יום שלם של תפילה ועבודה, הקב''ה רוצה לראות את מעשיך בעת
האכילה.
מעשה שהיה ברבנו
ה"חפץ חיים" שבאו אליו אורחים לסעודת ליל שבת, ומיד בבואו מזג הכוס
והתחיל בקידוש: "יום השישי ויכולו השמים והארץ וכו‘" ונטל ידיו, ואחרי
שאכלו את הדג עמד וניגן "שלום עליכם", "אשת חיל" וכו‘, והסביר
לאורחיו, שכיון שחשש שמא הם רעבים, החליט קודם לקדש ולהאכילם ולאחר מכן לכבד את
המלאכים, שכן הם ודאי אינם רעבים ויכולים לחכות...
התפילין שהביאו יהודי אל המנוחה ואל הנחלה. (למען
אחיי, עלון 660)
מעשה
שהיה בבחור ירא שמים שהביע נכונות לבוא ולסייע לעובדי מושב זקנים, הממוקם ליד
ביתו. העובדים קיבלו בשמחה את המתנדב החדש, והטילו עליו, כמשימה עיקרית, לקחת מדי
בוקר את הזקנים לתפילת שחרית אל בית הכנסת.
חלק גדול מהזקנים
שמחו אף הם על בואו של הבחור כמוצאי שלל רב, והסכימו לבוא ולהתפלל במניין, ובבית
הכנסת. חלק אחר לא גילה נכונות לכך, אבל לאחר שהבחור שכנעם בדרכי נועם, הסכימו גם
הם לבוא לבית הכנסת. היו כמה מן הזקנים שאמנם סירבו להצעה, אבל הגיבו כלפי הבחור
בנימוס, והתנצלו ואמרו שכוחם בל עמהם, ונבצר מהם למלא את בקשתו, וכו‘. ברם, היה שם
זקן אחד, שהגיב בצורה חמורה, וכאשר הבחור בא והציע לו כנ“ל, הוא התרגז מאוד, ירק
וקילל, ו‘שטף‘ את הבחור בקללות נמרצות, וציווה עליו להסתלק מיד מחדרו. הבחור אכן
הסתלק, אבל החליט לא להישאר בלא תגובה.
לאחר כמה ימים נכנס
שוב לחדרו של הזקן, ועוד בטרם יתחיל הלה בקללותיו, אמר לו בנועם: ’יסלח לי אדוני,
אולי תסביר לי מדוע מגיעות לי קללות שכאלו?! הרי בסך הכל עשיתי מה שהייתי צריך
לעשות, ומדוע קיללת אותי ושפכת עליי חמתך בצורה כה מחפירה‘?! כיון שהדברים נאמרו
בחן, ובנימה של פיוס, ביקש הזקן מהבחור לקחת כיסא ולשב לצדו, ’ובוא ואספר לך מדוע
הגבתי בצורה שכזו‘.
בתקופת השואה, סיפר
הקשיש, שהיתי במחנות יחד עם אבא שלי. ליד הצריף שבו היינו, היה יהודי אחד שהחביא
אצלו תפילין, ובאשמורת הבוקר עמדו אצלו יהודים רבים בתור, כדי שיתן להם להניח
תפילין, למרות שברשותו היו רק תפילין של ראש. לילה אחד, פונה אליי אבא ואומר לי:
ראה בני, מחר אתה נכנס לעול מצוות, וברצוני שתניח תפילין, למרות הסכנה הגדולה
שבדבר. אבל, אני לא אסתפק בכך שתניח רק את התפילין של ראש! כיון ששמעתי שבקצהו
השני של המחנה, יש משפחה שאביהם נפטר, והשאיר אחריו גם תפילין של ראש, וגם של יד,
אני אלך לשם, ואקח מהם את התפילין, כדי שתוכל להניחם. אעשה זאת, אמר אבא, למרות
שידע שמצד חוקי המחנה אסור לי ללכת לשם, אבל מה לא עושים כדי שהבן שלי יוכל להניח
תפילין כדבעי, ביום כניסתו למצוות?
אני, ממשיך הזקן
לספר, ניסיתי לשכנעו שלא יעשה זאת, מפני הסכנה בדרכים, ובפרט מאחר שביום הקודם
נרצחו 5 יהודים שחטאם היחיד היה שהלכו בדרך הזו. יקום השם דמם. אבא לא היה מוכן
לשמוע שום דבר. ’בתקופה שכזו, אנחנו מצווים לעשות כל שביכולתנו כדי לקיים את מצוות
השם‘, אמר אבא. והלך להביא את התפילין.
אני המתנתי לשובו
בקוצר רוח, והנה אני רואה אותו חוזר, ומתקרב לעבר הצריף שלנו. כמה עשרות מטרים
לפני שהגיע, קפץ עליו שומר נאצי שישב במקום מסתור, וארב ליהודים שהסתובבו במקומות
האסורים. הגרמני הארור ירה בו ירייה אחת, והרגו במקום. התפילין נפלו על הארץ, ואני
שהזדעזעתי לנוכח המראה, עוד הספקתי לנתר ממקומי, ולאסוף את התפילין ולהביאם אל
הצריף. והנה הם התפילין הללו, מונחים כאן לפניך, בתוך הנרתיק הישן-נושן. אלה הם
התפילין שהיו בידיו של אבא, בשעה שנרצח. ואני רוצה לשאול אותך, סיים הזקן בדבריו
לפני הבחור, לאחר סיפור כל כך טראגי שהתרחש לנגד עיניי, יכולתי להניח תפילין,
ולהתפלל?! הבחור היה מזועזע למשמע הדברים, אבל גם הפעם החליט שלא להישאר בלא
תגובה. הוא גמר-אומר להחזיר את הזקן אל א-לוקיו, ויהי מה, והמתין לשעת כושר.
יום אחד, בהמתנה
לתפילת שחרית, היו כבר בבית הכנסת 9 זקנים, והכל המתינו לעשירי שיבוא וישלים מנין.
אזר הבחור אומץ, והתדפק שוב על דלתו של הזקן, והודיע שבבית הכנסת ממתינים רק לו,
ושאל האם יוכל להצטרף למניין. הזקן שלח בבחור מבט עוין, אבל מיד לאחר מכן אמר:
’ואם אבוא להתפלל, תניח לי, ולא תבקש יותר‘?! הבחור הבטיח. כאשר החל כבר הבחור
להוביל את הזקן על כיסא הגלגלים שלו לעבר בית הכנסת, עלה בליבו רעיון אולי כדאי
שייקח לשם גם את התפילין המונחים בחדרו של הקשיש. כשהציע זאת בפני האיש, שאל הקשיש
שוב: ’ואם אניח עתה תפילין, לא תבקש ממני יותר‘?! והבחור הבטיח. הזקן עשה אתו תנאי
נוסף, שיושיב אותו בקדמת בית הכנסת, כדי שיוכל לצאת ראשון, מיד בגמר התפילה...
השניים הגיעו לבית
הכנסת, הבחור סייע ביד הזקן להניח את התפילין, ויצא לביתו, תוך שהוא מבטיח לחזור
מיד בתום התפילה. כשחזר, נגלה לנגד עיניו מחזה שלא ציפה לו. התפילה כבר הסתיימה,
והנה הזקן יושב בכיסאו, עם דמעות בעיניו, והוא מסמן לבחור שלא יוציא אותו מבית
הכנסת. גם לאחר שכל המתפללים עזבו את המקום, ביקש הזקן להישאר שם עוד ועוד, כשהוא
עטור בתפילין.
’טוב לי ככה, טוב לי
עם התפילין; אני מרגיש את עצמי קרוב לאלוקים‘, אמר, תוך שהוא גועה בבכייה. הבחור
כבר ידע שמשימתו צלחה בידו. מִשֶאַך נגע הקשיש בקְצֵה המצווה, נמשך הוא אחריה כאבן
שואבת, ולא יכול היה להרפות ממנה. ואכן, מאז אותה תפילה, ביקש הזקן להגיע מדי בוקר
לבית הכנסת, ושהה שם זמן ממושך לאחריה, כשהוא עטור כל העת בתפילין.
שנה תמימה חלפה. בוקר
אחד מגיע הבחור לחדרו של הזקן, כדי לקחתו לבית הכנסת, ואינו מוצאו בחדרו. האחות
מבשרת לו שבמהלך הלילה הוא הרגיש ברע, ונפטר. בתום ה‘שבעה‘, מתדפקת אישה על דלת
ביתו של הבחור, ומציגה את עצמה כבתו של הזקן (שחזרה בתשובה שנים רבות לפני כן).
’באתי להודות לך על הימים הטובים שעשית לאבא שלי במשך כל השנה האחרונה‘, אמרה.
’מאז תום השואה, והַגיעֹו ארצה, היה אבי ממורמר בצורה יוצאת דופן. אי אפשר היה
להרגיע אותו. לא היה לו יום אחד טוב בחייו. עד שבאת אתה, והצלחת בחכמתך לשכנע אותו
להתפלל ולהניח תפילין, ובכך לחדש ימיו כקדם. ’ומאז, הוא נרגע. מאז שהחל להגיע לבית
הכנסת, הוא הפך להיות אדם שליו ושקט, ומצא מנוחה לנפשו הסוערת. ’הרגשנו בעליל,
סיפרה הבת, שהקשר שלו עם הרבש“ע התחדש באופן נמרץ ביותר. הוא התבטא בפנינו, שעתה,
לאחר שהחל שוב להתפלל, הוא מרגיש את עצמו בחיקו של הקב“ה, ויכולה אני להעיד בפניך
- אמרה הבת בהתרגשות - שאבא אכן חזר בתשובה‘.
הנה לפנינו נשמה של
יהודי, שבמשך כל כך הרבה שנים מחפשת את בוראה, עד שהיא מוצאת אותו, ואז היא באה אל
המנוחה ואל הנחלה.
התפקיד (אפריון
שלמה עלון 7 13)
אחרי הוידוי
ביום הכיפורים אנחנו אומרים: "א-לקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי , ועכשיו
שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי. יהי רצון מלפניך ה' אלקי
ואלקי אבותי שלא אחטא עוד, ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים , אבל לא על
ידי ייסורים וחולאים רבים".
היו כאלו תקופות
יפות בעם ישראל, היתה תקופה של משה רבנו במדבר. היתה תקופה של דוד המלך... של שלמה המלך..., היתה את תקופת
השופטים, תקופות של תנאים, רק לדמיין איזה הנאה
לבוא ביום שבת לבית כנסת ולשמוע דרשה של ר' שמעון בר יוחאי, ואח"כ אוכלים סעודה
שלישית עם ר' מאיר בעל הנס. היתה תקופה של הרמב"ם והרמב"ן, ואפילו לפני 500
שנה בצפת, אם היתה שאלה היית יכול לשאול את הבית יוסף, ובליל שבת לעשות קבלת שבת
עם האר"י ז"ל, ואח"כ ללכת לשמוע דרשה מהאלשיך הקדוש. היו תקופות
מדהימות! בכל התקופות הללו הקב"ה לא שם אותי,
אז למה הקב"ה שם אותי דווקא בדור הזה? בדיוק עכשיו הייתי צריך להגיע? ודאי! אם הקב"ה לא שם אותי בדורות הקודמים זאת אומרת
שלא היה לי שום תפקיד. וזאת אומרת שאם הגעתי בדור של עכשיו יש לי תפקיד... אז מה הבעיה? שאני לא ממלא אותו! " א-לקי עד שלא נוצרתי" – למה לא נוצרתי? כי "איני
כדאי". "ועכשיו שנוצרתי" – כי כבר יש לי תפקיד, "כאילו לא
נוצרתי" – ריבונו של עולם אני לא ממלא את התפקיד.
חולה נכנס
לרופא, והרופא אומר לו: "לצערי המצב קשה מאוד, או שעושים לך ניתוח, או שתיקח
כדורים ותסבול". אומר לו החולה: "לא מתאים לי. אני לא רוצה לא את זה ולא את זה". זה הגיוני? יכול
להיות דבר כזה ? בא
בן אדם לקב"ה ואומר לו: "חטאתי!, ומה שחטאתי מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא
ע"י ייסורים וחולאים רבים". אומר לו הקב"ה: איך אתה רוצה
שאני אמחוק לך את החטאים, בשביל זה אתה חייב לסבול, או ייסורים או חולאים ... ואנחנו
אומרים: נכון, אם היינו הולכים לרופא בקופת חולים, אתה צודק. אבל לא הלכנו אליו, באנו אליך! אתה יכול!
חוויית השבוע שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה