אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ה

     דיבור של הערכה והוקרה כלפי בן הזוג מפריח את הבית לגבהים ומשרה בו אווירה טובה ואף נהדרת''

     הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה מאריך מאד בראש השנה ויום הכיפורים, בשעה שאמר: "זכרנו לחיים" . לדעתי, המקצר בבקשה זו, הינו בבחינת רוצח ח"ו, כי הלא בתפילה זו תלויים חייו וחיי בני ביתו, ואיך יעמוד בתפילה זו בלי שימת הלב? [הסבא מקלם[

     ולא יהיה המוחל אכזרי... נתחזק כולנו ללכת בדרכיו של הקב''ה נדבק בי"ג מידותיו... נמחל... נסלח... נשכח... ואם נעשה את זה מכל הלב... אזי כבר ביום הראשון של הסליחות... הקב''ה  יפצה ויאמר: גם אני סלחתי

"     יהי רצון שנהיה לראש" ראשי תיבות של לרא"ש לעשות רצון אבינו שבשמים. [אדמו"ר מדזיקוב]

בני לאן אתה הולך??? (למען אחיי, גליון 706)

     את סיפור שלפנינו היה מספר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב זיע"א לבני קהילתו: " בני, בני, לאן אתה הולך?" היה פותח הצדיק ואומר:

     "כולם מכירים את האלמנה הגב' קובלסקי, השם ישמרה ויחייה. יותר מעשר שנים היא נותרה ללא משען ומשענת, וחייה סובבים עליה בעניות מרודה ובמאמץ להביא פת לחם לארבעת עולליה הקטנים המשוועים לטרף. אתם זוכרים את בעלה עליו השלום , חנניה קובלסקי החייט החרוץ, אשר כולנו רכשנו ממנו חליפות חג ובגדי שבת לילדינו.  צנוע ונחבא אל הכלים, היה ר' חנניה. נוהג היה כמנהג חסידים, מקדים שעה ופורש כשעה אחרי התפילה לבית מלאכתו הקטן. עד לפני עשר שנים היתה משפחת קובלסקי ברוכה ומאושרת, התינוקות סמוקי לחיים ועיניהם קורנות שמחה ואושר, עד שנפל חנניה למשכב ונלקח כרוח סערה אל מקומו המפואר בגנזי מרומים, עם שאר צדיקים וחסידים כמותו.

     איש צעיר היה ר' חנניה עת נַדמה שירת חייו עלי אדמות. " כן, אנחנו כאן בקהילתנו הקדושה עושים ברוך השם ככל שהיד משגת כדי להמתיק את מרורי ותמרורי האלמנה והיתומים, למרות העניות והמחסור המכים בנו רבות בשנים אך לא על השכול והעניות באתי לדבר. באתי לדבר על היתום הגדול בארבעת ילדי קובלסקי,  נחומ'קה. נחום בן ה -17 , בכור בניו של המנוח,  אשר לא עליכם ולא על אף אחד אחר, נטרפה עליו דעתו... ממש לבכות. זה הנער היקר עוד זיכרונות טובים ויפים מפעפעים בקרבנו, עת כילד פעוט נישא על כתפי אביו לבית הכנסת,  ישב על ברכיו כטלה רענן בבית המדרש, וגמע בשקיקה בשמים של תורה על מיתרי קולו המתנגן של ר' חנניה המשנן משניות. נחום זה הצעיר זכה להסתופף בצל קורת קומתו התמירה של אביו המנוח, ולספוג ממנו כמה שנים של יראה ותמימות. " זכורני היטב כי לאחר מסע הלוויה, אל מול הקבר התחוח, נישא קולו הזך של היתום וחצב את שבעת הרקיעים, "יתגדל ויתקדש" , כדי להגביה את נשמת אביו אל מקומה הנכון והטהור.

     "בדרך חזרה אמרה לי האלמנה: "נחום שלי הוא ילד תמים ומתוק, והוא חכם וירא א-לוקים. הרב שלו אומר לי שהוא יהיה גדול בתורה, וזו נחמתי בעניי...". " כך ניצבה האלמנה עיקשת כגיבורת חיל אל מול קשיי החיים, כדי להעמיד את בניה על יציבותם הרוחנית בסולם העולה אל בית א-לוקים ואל שער השמים ניצבה אמרתי ? עדיין ניצבת. אלא שללא הסבר, וללא הבנה מהיכן, נחום, בכור בניה ובחיר שאיפותיה, יום אחר בר המצווה שלו, החל להשתנות לרעה.  אוי! אוי! אוי! ניצתה בו אש זרה ונוראה והחלו עיניו לפזול אל הערלים, אל הגויים הבזויים,  הצוענים והנודדים העוסקים להם בקירקסאות ובריקודים שאין להם תכלית ואין להם פשר. " הפזילה של נחום אל עבר הערלים הייתה ידועה לאמו, והיא אזרה תעצומות נפש וכוחות גוף, כדי למנוע ממנו לברוח מחלקת הא-לוקים הקטנה הפרושה בין הבקתה הדלה שלה על ציר בית המדרש למבוא התלמוד תורה בעיירתנו.

     הייתי בסוד העניינים, עודדתי,  הנחיתי, ואף שוחחתי עם הנער שיחות על אמונה ועל קרבת א-לוקים לי טוב. אך הוא צונן היה, זר ומנוכר, כאילו מקשיב, כאילו משתף פעולה, אך מחשבותיו ורעיונותיו הפליגו להם הרחק אל מעבר לאופק המשובש והעקום של הגרועים באומות העולם. ריבונו של עולם, גם אני קצרה ידי מלהושיע. " אך אמו לא נכנעה, היא לא נתנה לו שום מרחב בריחה, תמיד הייתה בסמוך, עיניה בולשות ורגליה עוקבות היום לפנות ערב, יצאתי להתבודדות ביער הסמוך לעיירה, ושרכתי רגלי לעמק המוצל שבלב היער והנה על הדרך הפתלתלה אני מבחין בעגלת צוענים נוסעת בזריזות, ואחריה במרוצה שועט כסוס שוטף במלחמה, נחום, מנסה להשיגה. "חכו לי, חכו לי", הוא צועק. לא מוותר. עוד צעד, ועוד אחד,  והנה ידיו נוגעות במעקה העגלה, והוא מזנק למעלה. בעודו מרחף באויר שמעתי זעקה נוראה שפילחה את צמרות העצים והחרידה אף את ציפורי היער נוגות המבט. " בני!!! בני!!! לאן אתה הולך?!?!". צווחה איומה, שפילחה לדעתי שבעה רקיעים, ואם היה שמיני, גם אותו היא הייתה מנסרת . "אמו האלמנה בשארית כוחותיה, הרעידה, מי יודע, אולי גם את כסא הכבוד "בני, בני, לאן אתה הולך?!" היא צעקה, היא שאלה... היא נסדקה.  עמדתי שם, איש זקן, שמרבית שנות חיי כבר מאחורי, נרעד והלום נחום על עגלת הצוענים הרחק הרחק, נבלע לו בחורשות הצאלון המאפירות, באופק האוקראיני, ואמו האלמנה פוכרת אצבעות וממררת בכי: "בני... בני... לאן אתה הולך...". "

     אינני יכול להחזיר לה את נחום שלה אינני יודע היכן הוא נמצא, ואני תפילה שברחמי השם הוא עוד ישוב, אך אינני יכול להוציא מתוכי את המילים הצורבות הללו, שזועק הקב"ה לעברנו, לעבר כל אחד מאתנו: "בני... בני... לאן אתה הולך" . "כן יקיריי, אחיי בני קהילת ברדיצ'וב, כל יהודי עלול לעלות על עגלת הצוענים הפרטית שלו ולהיעלם הרחק מאבא שבשמים לאו דווקא עם צוענים וערלים, הוא יכול להיות בעל תפילה, בעל צדקה, תלמיד חכם מבריק,  אבל עיניו ולבו נשואים להם אל הכבוד, אל המעמד, אל התפקיד, ואולי אפילו אל הממון שבצד עשייתו. זה סוג של קרקס שגם יהודי מאמין עלול להישבות בקסמו ולהיכשל במסע חייו. אם פניו, עיניו ולבו של היהודי אינם נשואים כל הזמן אל אבא שבשמים ורק אליו,  אלא אל אותם עניינים שוליים, הרי אלו כעין עבודה זרה שהוא עובד ומקטיר לה.  וכל אותן דקות, שעות, ימים, שבועות,  חודשים ושנים הקב"ה זועק לעברו: "בני... בני... אן אתה הולך?!", אבל אתה לא שומע,  אתה בשלך, אתה נוסע כאילם וכחרש בעגלת הצוענים הקטנה שלך אל האבדון. ואינני יודע אחיי ורעיי בני קהילת ברדיצ'וב מי אומלל יותר, נחום שלנו המצוי אי שם במחוז בלתי נודע, או שמא אנחנו...".

     כך סיים סניגורם של ישראל את דבריו, ופרץ בבכי ארוך שכולו שאלה: "בני, לאן אתה  הולך?".

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \