בהקפות של שמחת תורה אנו אומרים "אנא ה' הצליחה נא". אנו
מתפללים לה' יתברך שתהיה לו הצלחה, כי הוא אבינו. ומהי הצלחת האב, הווי אומר כשיש
לו נחת מבניו. (עיטורי תורה)
בשמחת תורה בשעת ההקפות היה רבי משה-דוד
מצ'ורטקוב מחזיק את ספר התורה בזרועותיו ורוקד עמו כל הזמן. שאלו חסיד אחד:
"רבי, אולי הספר כבד בעבורכם?". השיב לו רבי משה-דוד: "התורה
כשמחזיקים בה אינה כבדה".
גדולי החסידות אמרו שכל הדברים שמשיגים בראש השנה
וביום הכיפורים על-ידי בכי ולב נשבר, משיגים בשמחת תורה על-ידי שמחה וריקודים. אם
אתם רוצים לשמוח בשנה החדשה – צאו בריקוד נלהב בשמחת תורה, וקחו שפע של שמחה לכל
השנה כולה!
האדם השמח רואה בכל דבר את הצד החיובי, וממעיט
מערכו של השלילי. הוא מוצא בכל דבר את נקודות האור, ומצמצם את משקלם של הדברים
הטובים פחות. כך הוא יכול תמיד להיות שמח, כי תמיד הוא מרגיש שטוב לו.
התרופה והסמל (מאורת דף
היומי, גליון מס' 787)
"מימיהם
לא פגשו זה את זה. אולי בעקבות הדברים הבאים יתוודעו זה לקורות חייו של זה",
פתח הרב מגיד השיעור בדרמטיות. מאז החל למסור את שיעור הדף היומי, עשה לעצמו מנהג
של קבע לשוחח עמם אחת לשבוע על רעיון שאפשר להפנימו.
אתם רואים אותו כל יום, על הספסל שתחת עץ האלון ליד בית הכנסת. יהודי שעלה מרוסיה,
עבר את גיל הגבורות ומצפה להמשיך כדי לשאת בגאווה את עיטורי העוז להם זכה במלחמת
העולם השנייה. ישיש, לאה, אבל גאה. איש לא יטול ממנו את גאוותו המתנוססת לראווה על
חזהו. עיטורים מסוגים שונים, אדומים, ירוקים, לבנים, צהובים. דהויים מיושן, אך בעיני בעליהם
הרי הם כיין עתיק המשתבח עם השנים. לו רק תצביעו על אחד מן העיטורים, יציע לכם בהתרגשות לשבת
לצידו ויסחוף אתכם בקולו העמוק הרחק אל העבר, תקופת מלחמת העולם השנייה. אש. דם.
מלחמה בעולם. העולם במלחמה. מלחמת העולם. המלחמה הגדולה ביותר שידע העולם. הוא אינו
מצוי במתווים האסטרטגיים העולמיים שהובילו לניצחון בעלות הברית. עד היום כל
מעייניו נתונים לשוחה שחפר עם חייליו בפאתי העיר סטלינגרד, כדי להתגונן מפני
הגרמנים שתקפו מכל עבר והגיעו עד נהר הוולגה. משך חודשים שימשה לו השוחה כבית. החלק המוסתר היה 'חדר
השינה', המקום המוגן ביותר כונה 'המטבח', והיה גם חלק שכונה 'בית הקברות' , כי
בו נהרגו מירב הלוחמים . העיטור הלבן, הוא מצביע באצבע
גרומה, ניתן לי עבור השחלת רימון יד לתוך צריח של טנק גרמני, שהתפוצץ על תחמושתו וגרם לעשרות הרוגים בקרב חיילי האויב. העיטור האדום, זה כבר הסיפור
בעצמו. היה זה אחר שלשה ימים רצופים בהם לא עצמתי עין . ממשקפתי הבחנתי ב...
פעם ביקש ממנו מאן דהוא טובה 'קטנה'. יום הפורים התקרב ובנו חפץ עד מאד לשאול שתי
מדליות ליממה אחת בלבד. את הלבנה ואת הצהובה. פניו של הישיש לבשו ארשת קרב, ונדמה
היה כמצביא הרוכב על פילו ומתיז ראשים בחרבו במהלך דהירתו . הוא נמלט משם כל עוד נפשו בו.
נניח לבעל העיטורים ונעבור אל... הספסל ממול. גם שם יושב ברנש הראוי לסיקור. הוא ניחון במין מבט משועשע שכזה, כאומר, מה זה משנה מה יקרה?
אין דבר שעוד לא קרה. מה כבר יכול להיות. לפני ארבע שנים זה קרה. הוא היה אז שבועיים אחר יום הולדתו
החמישים ושמונה. היציאה לפנסיה בצבצה בקצה האופק, וחייו זרמו על מי מנוחות. בלילה
הוא פקח את עיניו במחלקת טיפול נמרץ. לאפו הוחדרו צינוריות, את ראשו כיסה בלון
חמצן וידיו היו נקבים נקבים מעירויים, זריקות ואינפוזיות.
שריר הלב שלך, הסביר לו הרופא, כבר לא מה שהיה. זה כל מה שהבין לאחר הרצאה ארוכה
ומפורטת, על אופן עבודת הלב ותפקידו המדוייק של כל אחד מחלקיו. הוא היה איש של
סיכומים, והפעם
הסיכום היה חפיסת כדורים לבנבנים קטנים, אך הם היו אלה שחצצו בינו לבין השמים, כפי שהגדיר
הרופא. לאן שהלך, להיכן שפנה, היו הם איתו, או יותר נכון, היה הוא איתם. הם אינם
זקוקים לו, הוא זה שזקוק להם. הוא ידע זאת בכל לבו...
פעם עמד על סיפו של אולם חתונות בעיר מרוחקת, אך בטרם דרכה כף רגלו על מפתן הפתח,
חש בהעדרה של הבליטה הקבועה בכיס חולצתו. קופסת הכדורים נותרה בבית. כחץ מקשת הוא
שב לביתו, מרחק שעתיים נסיעה, החתונה נגוזה ונעלמה. העיקר הכדורים.
בוודאי הבחנתם, המשיך הרב מגיד השיעור, במכנה משותף בין החייל הוותיק
לחולה הלב. שניהם
צמודים לדבר. זה לאותות הכבוד וזה לכדוריו. לשניהם הם חשובים. שניהם לא יוותרו
עליהם. החייל, מפני שאות כבוד הוא לו, והחולה - כי חייו תלויים בכך. בעוד דקות
אחדות ניגש להתפלל תפילת מעריב. בברכתה השנייה נאמר: "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח
בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד. כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם
ולילה". מה פשר הכפילות? כבר אמרנו כי "בשכבנו ובקומנו נשיח
בחוקיך", מדוע אומרים שוב "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם
ולילה" ? פשוט
ביותר, סיים מגיד השיעור להנאתם של השומעים: בתפילה זו אנו מביעים את ייחודיותה של
התורה; היא תפארתנו ומעוזנו, עד שאיננו נפרדים ממנה, ולפיכך "בשכבנו ובקומנו
נשיח בחוקיך". זאת, ועוד: "כי הם חיינו"! היא החיים שלנו, אי אפשר
בלעדיה, היא מקיימת את העולם ולכן "בהם נהגה יומם ולילה".
חוויית השבוע שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה