אמרו
לו לרבי אברהם יצחק הכהן קוק: מי צריך את הבאים לארץ ישראל לעת זקנתם, כדי להיקבר
באדמתה? השיב: מאחוזת
קבר שקנה אברהם, צמח היישוב בארץ ישראל.
אנשים יודעים ש"מוות ביד הלשון" מילה אחת של ניבול פה,
כידוע, יכולה להסב לאומרה ולשומעה צרות צרורות, כמו כן תיבה של שקר ומשפט של לשון
הרע יכולים להרוג אנשים, זה ידוע. אבל שוכחים כי גם חיים ביד הלשון... אגוט ווארט - מילה טובה. ושניהם גם יחד - השקאת גמלים או מילה
טובה - אינם דווקא בחוץ, ברחובה של עיר אלא בבית פנימה.
(רבי הירש קופשיץ זצ"ל)
הנה כרגיל, מייחסים את האנשים לשנים, בשנה זו נולד וכו'... . אבל אצל
הגדולים אשר בארץ מייחסים את השנים לאנשים, שאותן השנים נתעלו על ידי זה שחיו ופעלו
בהן אותם הגדולים ונעשו לציוני דרך בהיסטוריה. וזה שני חיי שרה. (דברי שאול(
התורה מספרת לנו פרטים
ופרטי פרטים על המשא-ומתן הארוך בין אברהם לעפרון, ועל סכום הכסף האגדי ששולם עבור
השדה והמערה. ללמדנו, שכאשר מדובר על רכישת מקרקעין בארץ ישראל, אין להימנע
ממאמצים וממשא-ומתן מייגע ואין גם לחסוך בכסף כדי להביא את הרכישה לגמר מוצלח. התורה באה ללמדנו, כי בשעה שנצטרך אנחנו לגאול
את אדמת ארצנו הקדושה מידי זרים, נדע גם אנו לא לעמוד על המקח ונצטרך גם כן לשלם
בכסף מלא בעבור כל שעל אדמה. )רבי שמואל מוהליבר(
היתר
העגונה ['שר
וגדול']
ידועה
התמסרותו של מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף זצ"ל להיתר העגונות, בכל מאות
השאלות שהופנו אליו במהלך השנים. הסיפור הבא, אחד מני רבים, ילמדנו על מסירותו
לדבר מכאיב זה:
זמן קצר
לאחר נישואי הזוג למשפחת מזרחי, נודע לאשה, שבעלה הוא איש לא הגון. החיים עמו הפכו
לסיוט מתמשך. הוא אטם אזנו ולא שמע שום הערה על התנהגותו הגסה... האישה, פנתה לבית
הדין והגישה בקשה לפתיחת הליך גירושין. אדון מזרחי קיבל את ההזמנה בשוויון נפש.
הוא הגיע לדיון, והספיק לדיינים הצצה חטופה בכדי להבחין שניכרים דברי האמת בדבריה.
לאחר כמה דקות האזנה, התפרץ מפיו פרץ אדיר של חירופים וגידופים, שאין האוזן
סבלתם. הדיינים היו המומים. לאחר שעיינו עוד בדבר, פסקו למרבה הצער, שעל כרחו של
מזבח, יצטרך לשפוך עליו דמעות (גיטין צ), וכופין את הבעל לתת גט. הם הודיעו בשפה
ברורה לבעל הקשוח את החלטתם. הוא הביט בהם בעיניים מלאות בוז. הם לא יכתיבו לו מה
לעשות, הרבנים האלה, ויצא בטריקת דלת מבית הדין. בדיון הבא, הם הודיעו
לו, שעליו לשחרר את זוגתו כדין, ואם הוא יסרב לפסק, הוא נקרא עבריין.
הוא
כמובן לעג להם בבוז. המשטרה ובית המשפט, הגדירו אותו עבריין. הוא לא התרגש, ובטח
לא התרגש מכל אותם הרבנים - הוא אפילו לא הניד עפעף. וכעבור ימים אחדים, 'התנדף'
הלה מביתו, התגורר לבדו ונעלם כלא היה. הוא לא השיב לצלצולי הטלפונים, ולא
פתח נענה לשלוחי בית הדין ולשוטרים. מעקב קצר העלה, שהוא אינו גר בבית.
המשטרה פתחה בחקירה, שלאחר מאמצים מרובים העלתה, שהוא הצליח להמריא למקום בלתי
נודע. לא נלאה אתכם בחיפושים, אבל לאחר הרבה עמל ויזע, הצליחה הגברת מזרחי
לעלות על מקום הימצאו. היא חישבה את צעדיה בזהירות ובתבונה, אך... הוא שוב נעלם.
המידע אמר שהוא נהרג באסון כלשהו, אולי בתאונה בנסיעה מרוחקת... אך המידע היה
מעורפל. היא לא ידעה מה לעשות.
לאחר
שהצליחה להשיג את תיק המסמכים המעיד על פטירת בעלה, פנתה לביתו של רב העיר תל אביב
יפו דאז, מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. בריכוז הקשיב לבכייה, וקיבל לידו
את תיק המסמכים כשהוא מבטיח לעיין בדבר היטב. היה זה באחד הלילות. השעון הורה על
שלוש לפנות בוקר, כשעל דלת ביתה של משפחת מזרחי נשמעו נקישות עדינות. התעוררה
האישה בבהלת-מה. " מי שם"? שאלה בחשש, "עובדיה יוסף".
"מי"? היא לא האמינה למשמע אוזניה, אבל הקול, אותו הספיקה להכיר,
חזר ונשנה "עובדיה יוסף". מיהרה היא לפתוח את הדלת, המומה לראות
את מרן הרב עייף, מותש אך מאושר. " מתנצל על השעה", אמר לה, "הנה
התיק שלך. יש בתוכו את התשובה ההלכתית. ואת מותרת לכל אדם"... מיד עזב מרן את
ביתה, לשוב לביתו. עוד מעט יאיר השחר ויום עמוס מחכה לו.
לימים,
סיפר אחד מרבני תל אביב: "מהלך הייתי ברחובה של עיר בליל חורף, היה זה סמוך
לשלוש לפנות בוקר, והנה אני מבחין בדמות רבנית, העושה דרכה במרוצה לכיווני. הרב
סימן לי לחכות לו. רק משהתקרב, הבחנתי לתדהמתי כי זהו רבה של העיר רבנו
עובדיה יוסף, ששאל כשהוא מתנשף, "יאמר לי מר, היאך מגיעים לרחוב פלוני"?
הורתי לו את הדרך, אבל התפלאתי לשם מה נחוץ לו להגיע לשם כעת. "אתה רואה את
זה"? הראה לי את התיק שבידו, "זהו תיק של עגונה מסכנה. כעת הגעתי למסקנה
שאפשר להתירה, והעליתי את ההיתר על כתב. לא רציתי לעכב אותה - אפילו לרגע - בקבלת
הבשורה המשמחת, יאמר נא, כלום יכולתי ללכת לישון, כשהיא ככה מצטערת ומחכה
לתשובתי"? והוא הוסיף בחיוך: "היא ודאי תשמח ולא תקפיד על השעה
המאוחרת"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה