אמרי שפר כ"ח חשון ה'תשע"ז

 

''אין טעם בחיפוש מקום בו יהיה לך טוב, יש טעם בללמוד את הטוב בכל מקום.''

"     בחיי האדם ישנם כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה.  אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה.  הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא כאשר יביא האדם על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה את מעלת נערותו,  שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה... האדם האידאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות. (הרב ברוך מרדכי אזרחי, בספרו "ברכת מרדכי" על התורה)

"   ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (ירמיהו, יז, כז)

     'זה לא באמת משנה כמה כסף יש לך אלא כמה כסף אנשים חושבים שיש לך...'.

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" [כב, יא]. יש קונה עולמו בשעה אחת.  (אור דניאל, המודיע)

     אין ספק, שמצווה מסוג זה של עקידת בן אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. זו לא עוד מצוה. ואכן אברהם אבינו הולך לקיים מצווה זו ללא התלבטות וללא שהיות. ומכאן נלמד עד כמה האדם לעתים רבות צריך לקבל החלטה גם כשהיא קשה, גם כשהיא כואבת או אפילו לא נראית לו הגיונית – יש לקיים את המצווה כיוון שהבורא ציווה! ומיותר לציין, כי באמירת "הנני" – המראה מסירות נפש – באה התשובה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" – זה מראה על יראת א-לוקים. אנו עומדים כל רגע ורגע בניסיון. האדם צריך לקבל ברגעים מסוימים החלטות קשות. לא אחת מנסה היצה"ר לפתותנו על מנת שנסטה מדרך הישר אך עלינו לדעת אם הזדמנה לאדם מצווה ועשה אותה קנה עולמו. כמו שמובא בדוגמא שלפנינו,  מעשה מופלא המובא מפי בעליו:

     אני מתגורר בניו יורק רבתי וברוך ה' אני מבורך במשפחה גדולה ומפוארת, עם נחת מכל הצדדים, נכדים ונינים, וגם פרנסה לא חסרה כלל. ואני גם זוכה להחזיק את כל יוצאי חלצי על שולחני ולאפשר להם להמצא בעולמה של תורה. ובין לבין גם לעסוק במה שיהודי צריך לעסוק בו יומם ולילה. אם היו שואלים אותי לפני שלושים וחמש שנה, איך אני רואה את עצמי בגילי הנוכחי, סביר להניח שלא הייתי מעז להעלות על דל שפתי את תיאורה של המציאות כפי שהתרחשה. באותן שנים עבדתי קשה לפרנסתי ובסיעתא דשמיא הצלחתי להפיק ממנה כדי מחיה בסיסית. היה לי עסק קטן בשותפות עם ידיד קרוב, חבר מהישיבה, עד שהחלטנו ליזום משהו לפרנסתנו. התחלנו בקטן, בשעות הערב, ואט-אט התפתחנו והפכנו לעסק פעיל ומכניס. שתי משפחות התפרנסו ממנו, בכבוד, אם כי לא בהרווחה מופלגת.

     כמה שנים לאחר שהקמנו את העסק שלנו, הכרנו יהודי מבוגר, גלמוד ועשיר, שבבעלותו היה עסק לייבוא מוצרים שאנו עסקנו בשיווקם. נרקמו בינינו קשרי מסחר, שהתפתחו לקשרי ידידות, שנתיים- שלוש לאחר שהכרנו, הוא כבר היה בן-בית אצלנו. בתחילה היה בן- בית בבית העסק ולאחר תקופה התנהל כבן- בית גם בבתי המגורים שלנו. התארח בשבתות ובמועדים, הביא מתנות לילדים ו... הביא את עצמו לחיינו הפרטיים.  כאמור, הוא היה גלמוד, מעולם לא הקים בית בישראל ולמיטב ידיעתי לא היו לו קרובי משפחה. כולם עלו בעשן המשרפות והוא הקים עצמו מעפר. כמובן שלא יכולנו לסרב לו כשהזמין את עצמו להגיע, אך עד מהרה התברר, כי הוא רוצה שלא נסרב לו בכל דבר.  והייתה לו דעה בכל דבר. לא היה לי קל ולמעשה זה הלך ונהיה קשה יותר ויותר. המעורבות הפכה להיות דווקאית. ואז, ביום מן הימים,  הוא הגזים. ההרגשה הייתה איומה החלטתי: 'עד כאן'! ניגשתי אליו ואמרתי בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "ידידי היקר, אתה יודע שאני מאד מכבד ואפילו אוהב אותך. לא רק אני, אלא כל המשפחה. אבל את ההתנהגות שלך אני לא אוהב וכמעט אפשר להגיד שאינני סובל. כשאורח מתמיד, או אפילו בן משפחה קרוב, אומר דעות ועצות למארחיו, זה מעניק להם תחושה מאד לא נעימה. זו כבר תחושה בלתי נסבלת. לכן, מהיום והלאה, אני גוזר עליך בכוח היותי בעל הבית בביתי, שתימנע מלהתערב לנו בניהול הבית. נמשיך לארח אותך בכל עת, בכבוד ובחיבה. כי אתה באמת איש יקר ונשוא פנים ואנחנו רואים זכות עצומה להיות במחיצתך, אבל, אירוח כן, התערבות, בשום אופן לא!".  הוא היה המום. מימיו, כך נראה, לא העז אדם לערער אחר זכותו להתערב בחייהם של אחרים. הוא כמעט איבד את לשונו.  כעת, הוא כבר קם ממקומו והטיח בי: "על דיבורים שכאלו אין מחילה. אינני רוצה יותר להכירך. אצל השותף שלך הרבה יותר נעים". הוא קם ופסע לעבר הדלת ולפני יציאתו הכריז: "מהיום, אל תדרוך אצלי בבית העסק. הכל דרך השותף שלך". בימים הבאים המשיכו להתנהל עסקינו המשותפים דרך ידידי, שזכה כעת להרעפת תשומת לב כפולה.

     תקופה חלפה. משהו כמו שנה. הרחק מידיעתם של אנשים נקטתי בכמה פעולות של פיוס. בניסיון להרגיעו ולהסביר לו כי לרגע לא התכוונתי לפגוע בו, אלא להגן עלי, על ביתי ומשפחתי ועל שלוותי. בתחילה הוא לא אבה לשמוע, אך עם הזמן התרכך ושיחת הפיוס הסתיימה בלחיצת יד איתנה. רק לאחר כמה שעות, בשעת ערב מאוחרת, התקשר לביתי ואמר: "תמסרו לו שאומנם השלמנו ואני גם מוכן לבוא לביתכם להתארח ובעזרת ה' אשמור על עצמי לפי כל הכללים, אבל, כפי שאמרתי ואני לא חוזר בי, בבית העסק שלי שלא ידרוך". מילה זו מילה. כפי שביקש, לא דרכתי יותר בבית העסק שלו. וכפי שהבטיח, הוא שב להתארח. וגם שמר על הכללים. ועדיין,  ענן של אי נעימות העיב על יחסינו. עד שבאחת הפעמים שביקר אצלנו בבית, לא התאפקתי ובצאתו ללכת אמרתי לו: "אפילו שעבר כבר המון זמן, אני מרגיש צורך לבקש ממך שוב 'סליחה' על מה שהיה. אני רוצה להיות בטוח שזה מאחורינו". גם הוא לא התאפק והשיב: "מאחורינו – מאחורינו. רק שתדע שבצוואה שלי כתבתי את כל רכושי לשותף שלך. לא לעסק המשותף. לשותף. ליתר דיוק,  מאה דולר רשמתי על שמך.

     הייתי כל כך המום, כי מעולם לא חשבתי עליו במונחים של 'צוואה'. ידעתי שיש לו כסף וגם הנחתי שהרבה, אבל לא העליתי בדעתי שליחסי הקרבה בינינו יש תעריף של תשלום לאחר המוות, הרגשתי שאני עושה עימו 'חסד של אמת' ללא ציפייה לתשלום גמול. והאמת,  שככל שחלפו הימים הבאים והרהרנו בדבר, אני ובני ביתי, הגענו למסקנה שזה גם לא מפריע לנו. נכון שכסף בשפע עשוי להיות דבר מבורך, אבל רק כסף שמגיע לידינו ביושר ובעמל כפיים.  לאחר כמה שנים נפרדתי משותפי ופניתי לאפיק אחר. ובעצה אחת עם השותף שלי החלטתי למכור לו את חלקי בעסק. באותה עת, כבר היינו מאוגדים בשותפות הרבה יותר עמוקה: "שלוש שנים קודם לכן השתדכנו פעמיים. בני ובתי הקימו את ביתם עם בתו ובנו. כבר היו לנו שלושה נכדים משותפים, תאומים מתוקים מבני ובתו ותינוק חמוד מבתי ובנו.  כדרכו של עולם וכטבעם של אנשים, אנחנו התבגרנו והוא הזקין. אנו הפכנו בשלים יותר, בעוד הוא הולך ונובל. ביקוריו הפכו תכופים יותר ויותר והתאמצנו לדאוג לכל מחסורו. לא רק תכופים הפכו ביקוריו, אלא גם ארוכים יותר. כשהגיע אלינו לשבת, היינו מקדימים להביאו לביתנו בצהרי יום חמישי ולהמשיך לארחו עד בוקרו של יום שני. כשנחלשה בריאותו, נטלתי על עצמי לדרוש עמו ברופאים,  בהתמסרות מתמדת שתבעה ממני גם כוחות מאומצים וגם לא מעט כסף.  ואז יום אחד, קרא לי ואמר: "... זאנוול יקירי, אני ממש מתחרט על כך שלא התאפקתי וגיליתי לך בשעתו על ה'צוואה'. כתיבת הצוואה הייתה בתקופה שבה הייתי שרוי בכעס גדול עליך. מאז ועד היום, הספקתי להתחרט על זה בכל לבי וכבר לפני שנתיים כתבתי צוואה חדשה, שאף היא מופקדת אצל עורך דין פלוני, שאותו אתם מכירים היטב מהעסק ובצוואה החדשה ביטלתי את הקודמת וכתבתי את כל נכסי שווה בשווה לך ולשותפך. ועתה, הנה לא ידעתי יום מותי, אבל אינני רוצה שתהא עלי כעס או התמרמרות לאחר פטירתי עם פתיחת הצוואה". למרות חולשתו, הוא קם מהכסא וניגש לתיקו האישי הקטן, פשפש בין התרופות והמסמכים ששכנו שם דרך קבע והביא לי צילום מהצוואה. כמובן שהודיתי לו ברגש והמשכתי לשבת לצדו עד שביקש ללכת לישון. את הצילום הלז, דחקתי באחת המגירות שבשולחן העבודה שלי ושבתי לעיסוקי. זה היה פחות משבועיים לפני שהלך לעולמו.  הוא הלך לעולמו בשקט ובשלווה. בראשון בשבת, לאחר שבת נינוחה ונעימה, הוא לא הקיץ משנתו. אמנם זה כמה שבועות שהיה חלש מאד ומיעט לצאת מביתנו, שם קבענו את מקום מגוריו לנוכח חולשתו הגדולה. לא רציתי לשמוע משכניו שהוא השיב נשמתו לבוראה בלי שאיש היה עמו ולכן הצעתי לו שעד שיבריא ויתחזק יתארח אצלנו. בסופו של דבר, היינו עמו בבית כשנפטר.  ערכנו לו הלוויה מכובדת, במהלכה הודעתי שבכל ימי ה'שבעה' יתקיימו מנייני תפילות בביתי. מפאת כבודו של הנפטר העדפתי שהתפילות תתקיימנה בביתי ולא בביתו, כי הבנתי שהרבה יותר נעים ומכובד לבוא לבית מתוחזק כדבעי, מלהתקבץ לתפילה בביתו של גלמוד בן תשעים.

     באחד הימים הגיע עורך הדין של הנפטר ואחרי התפילה ישבנו ביחד ושוחחנו, אני ושותפי- מחותני עם עורך הדין,  שמצדו הזמין אותנו לסור למשרדו כדי לקרוא את הצוואה בה מוזכרים שנינו. בו ברגע הבחנתי בקריצת העין שקרץ שותפי לשעבר לעבר עורך הדין. בהמשך אגלה, כי הקשר שקשרו היה עמוק מקריצת עין.  שבועות אחדים חלפו וביום מן הימים נקלעתי למזכירות בית המשפט במחוז מגורי, לשם סרתי כדי לעיין בתיק משפטי שהיה קשור לעסקי. בעודי ממתין שהמזכירה תתפנה, קלטתי בזווית עיני, כי בערימת התיקים הטריה המונחת על העגלה הסמוכה, ניצב בראש הערימה תיק עליו כתוב: 'בקשה למימוש צוואה של נפטר פלוני'. דמי כמעט קפא בעורקי. פי התייבש באחת. אם לא מזגי הבוטח והיציב, יתכן והייתי מתעלף. תפסתי שליטה על עצמי והמתנתי שניה לשאלה הצפויה: "מה תבקש? אדוני". בנימה הכי טבעית השבתי,  כי הנני מבקש לצלם ולעיין בשני תיקים. האחד הוא תיק פלוני הנוגע לעניין עסקי הקשור אלי והשני הוא בדיוק התיק הניצב כאן בראש הרשימה. בחשדנות טבעית שאלה מזכירת בית המשפט, מדוע חושק אני בתיק זה. השבתי, כי אני רשום כמוטב בצוואה זו ותוך כדי דיבור הוצאתי את רשיון הנהיגה שלי והצגתיו. המזכירה השוותה בין השמות ונענתה לבקשתי וצילמה את תוכן שני התיקים.  דחפתי את הדפים לכיס חליפתי, ונחפזתי לצאת מהבנין ולהגיע לרכבי. הרחקתי בנסיעה של כמה דקות, לרחוב צדדי ושקט ושם הוצאתי מכיסי את הדפים. לבית המשפט הוגשה בקשה למימוש צוואה נפטר פלוני, על ידי עורך דינו והצוואה המוגשת אינה החדשה, אלא הישנה מלפני כמה שנים. אחזתי בידי צוואה שיש לי בה מאה דולר בערכי ממון וכששה מיליון דולר לשותפי. בחישוב מהיר הבנתי,  השותף המחותן שלי לא מעלה בדעתו שידידנו הקשיש גילה לי על הצוואה השניה. הוא קשר קשר עם עורך הדין, כנראה שתמורת עמלה שמנה במיוחד ושניהם עשו יד אחת לנשלני מחלקי בצוואה המעודכנת. הם הגישו לבית המשפט את הצוואה הראשונה, בהנחה שבית המשפט יתן לה תוקף חוקי ויעביר את מלוא הנכסים לרשותו של החבר- השותף-המחותן, לבד ממאה דולרים ש'יעשירו' את חשבוני.

     אינני יודע בבירור כמה זמן המשכתי לשבת ברכב, מחשבות סערו בקרבי. כשהתעשתתי, כנראה לאחר שעתיים-שלוש, גזרתי על עצמי שליטה והתאמצתי להתגבר על סערת הרגשות ולחשוב בשיקול דעת. יצאתי בדרכי לכיוון הבית, כשתוך כדי נסיעה אני מקבל החלטות אישיות נוקבות: הראשונה, בשלב זה אינני מספר לאיש בעולם על התגלית המסעירה. השנית, אינני מקבל החלטה לבד. את ההחלטה אקבל עם איש מורם מעם, מישהו שאפשר להגיד עליו 'לית דין בר נש'. וההחלטה השלישית: אני נוטל זמן של שלושה ימים ולא עושה מאומה בנידון מפני שבמוצאי היום השלישי תוכננה לי טיסה לארץ ישראל, שם נועדתי להשתתף בשמחת נישואין של אחד מבני משפחתי הקרובה.  בעודי במטוס, בדרכי מניו יורק לארץ ישראל, נפלה בלבי מחשבה: 'אלך להתייעץ עם הרב ואזנר'. הוא לא הכרני. לא למדתי במוסדותיו ומעולם לא הייתי בביתו. אבל לבי אמר לי, כי אם מבקש אני 'רב הדומה למלאך', עלי להשים פעמי לביתו של פוסק הדור. נסעתי לבני ברק, אך במקום לנסוע ישר לבית האכסניה שלי כדי להתארגן לחתונה, הקדמתי ונסעתי לשאול באורים ותומים. בדלת שנפתחה לנקישתי ניצבה הרבנית הצדקנית ע"ה וכששמעה שהגעתי מחוץ לארץ וברצוני להתייעץ עם הרב, נכנסה פנימה ושבה לאחר רגע: "הרב אמר שתוכל להיכנס". הוא הקשיב בדריכות ערנית וחשתי שהוא לא רק מאזין לכל מילה אלא שהוא קולט כל ניע. הרב הגדול אחז בשתיקה, עצם את עיניו ולאחר אנחה קלה פסק: "הסיפור ברור. יש לך תביעה חזקה על השותף שלך. גש ותבע אותו לדין תורה."

     ידעתי היטב מה משמעותו של דין תורה שכזה. הוא הודגם בדמיוני באותן שעות שהתבודדתי ברכבי. הסיפור שיובא בפני בית הדין יפרוש כנפיים ויחולל גלים, בשכונה ובבתי כנסיותיה, בקהילה העסקית שעד לפני כמה שנים גם אני הייתי חלק ממנה ועל כולנה: בביתנו פנימה, הלוא מחותנים אנו, מכאן ועד מאה עשרים וגם בעלמא דאתי, ילדינו ונכדינו חולקים יחדיו את ההווה והעתיד. גם אם נניח שהוא יבהל ומיד ישוב בו, תוך שהוא דואג שאבטל את תביעתי בבית הדין: גם במצב 'אופטימלי' שכזה, תוקם חומת פלדה בינינו.  איך נרקוד יחד בשמחות צאצאינו? איך ניפגש בברית הבאה?...  ואז נשמע קולו של הגאון הצדיק: ביכולתך ללכת לדין תורה. אבל שתדע: על ויתור משלם הקב"ה כאן בעולם הזה.  יצאתי והלכתי. בחתונה רקדתי כפי שלא רקדתי בחתונות רבות. משהו בתוכי התרונן. מלאך בדמות אדם סלל לי דרך. ידעתי שזו החלטה לא קלה. אבל ידעתי שהיא החלטה הכי נכונה שאני מסוגל וצריך לקבל.  לאחר ארבעה ימים, כששבתי לביתי שבניו יורק, הדבר הראשון שעשיתי היה לגשת למגירה ההיא, בה היה מונח צילום הצוואה המעודכנת. הוצאתי את הדף וניגשתי עמו למטבח כדי לקלותו בלהבה שהצתתי בכיריים. בתוך פחות מדקה איבדתי מן העולם את המסמך המשפטי הכי מבוסס שיכולתי להגיש בדין תורה. ובעוד הנייר הלבן הופך לאפר שחור. "זהו, זה מאחרי", לחשתי לעצמי ומאותה לחישה גזרתי על עצמי שתיקה.

     חלפו כבר למעלה מעשרים שנה מאותו סיפור. אם הייתי מקבל את אותם שלושה מיליון דולר, אינני יודע כמה כסף הם היו הופכים להיות.  בפועל, אני בעל הון של פי עשר ויותר. לרגע לא היה לי ספק, גם לפני שהתחילה ברכה בלתי שיגרתית לשרות בעסקי, כי פסק ההלכה שקיבלתי בקיתונו של פוסק הדור מהדהד בעולמות העליונים ומקבע את אחיזתם של צינורות שפע אדירים משפע בריכה העליונה היישר לחיי.  אני ומחותני – ממשיכים לקיים מערכת יחסים קרובה וידידותית, להתפלל באותו בית כנסת, להתעדכן איש מרעהו על חייו ועסקיו, לשמוח בשמחות משותפות ומדי שנה בשנה ביום היארצייט של אותו אדם, שנינו מביאים 'תיקון' לבית הכנסת ומתאמים ביחד את השעה בה נעלה עם מנין לקברו. הוא מגיע עם רכב השרד שלו ואני עם רכב היוקרה שלי. הרי שנינו יודעים שהוא עשה את הונו מירושתו של אדם זה ורק אני יודע שגם אני עשיתי את הוני מירושה זו. אם היה מעלה בדעתו, אפילו ברמיזא בעלמא, שאני יודע על ה'תרגיל' שעשה לי והדרך בה גזל ממני ירושה שנרשמה על שמי – כל מה שתיארתי כאן לא היה מתרחש. לא מיניה ולא מקצתיה.

    לפני כמה שנים, שנתיים או שלוש לפני הסתלקותו של הרב ואזנר זצוק"ל, יצאתי לנופש של כשבועיים באוסטריה. באחד הימים פגשתי מכר שנפש גם הוא באותו בית מלון והלה סח באוזני, כי במרחק של פחות מ-100 ק"מ מזלצבורג נמצאת עיירת קיט קסומה בשם 'הינטרגלם' ושוהים בה כמה צדיקים שמצאו בה מקום מתאים למנוחה. בין השמות שאמר כמסיח לפי תומו, אמר ידידי, כי גם הרב ואזנר נמצא שם וכי הוא מתכונן לנסוע לשם למחרת היום כדי לבקרו. "בוא עמי אליו, אציג אותך בפניו והוא יאציל לך ברכתו", הסכמתי. כחמש עשרה שנה חלפו מאז אותה פעם יחידה שפקדתי את ביתו. לא היה לי ספק שהוא לא זוכר אותי. אינני בטוח כלל שאמרתי את שמי באותה שיחה וגם אם כן – מה ערכו של אזכור בודד, בתוך שיחה, אחת מני רבבות-רבבות שככל הנראה התנהלו בחדרו במרוצת השנים.  הגענו ל'הינטרגלם' בשעת מנחה ונכנסנו לבית הכנסת שבקומת הקרקע בבית המלון המקומי. ידידי ניגש מיד ליטול 'שלום' מרבו המובהק ולקראת סיום התפילה רמז לי שאתקרב אף אני כדי שיציגני ויבקש בשבילי ברכה, "זהו...זאנוול.... מניו יורק", פתח ואמר ואני נזכרתי. בברכיים הכושלות. גם כעת פקו ברכי, כאשר מאורם של ישראל נשא את עיניו ונתן בי מבט נוקב. "אני מכירו", הגיב קצרות והורה באצבעו שאתקרב אליו. התכופפתי לעברו והוא רכן במקומו לעבר אוזני ואמר בלחישה: "נו, מה אתה אומר על ותרנות משלמים בעולם הזה?!?!" 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/