בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל!
כותב הגר"ש פינקוס: והנה עצם המובן בדברי חז"ל "שפך
חמתו על עצים ואבנים", ודאי אין הכוונה שמאחר והיה מדובר בגזירת כליה על כלל
ישראל, הקב"ה, כביכול העדיף להשאירם בחיים, וכדי לשכך את כעסו החריב את בית המקדש,
וכשם שלהבדיל פעמים כשילד קטן מכעיס את אביו, במקום לכעוס על בנו, נוטל האב אבן,
ומנפץ את שימשת החלון, וכך הוא נרגע... חלילה וחס להבין כך את העניין!
ישנו משל מופלא שכמדומה מאיר לנו את כל העניין באור אחר. משל לצייר,
אומן מומחה אשר כמנהג הציירים ביקש לצייר ציור אחד נפלא, בו ישקיע את כל כישרונותיו
וישקיע עבודה מאומצת. הוא עלה על הר גבוה שממנו נראה נוף רחב מרהיב עין, ישב שם
וצייר ימים ולילות בדייקנות גדולה. את כל מהותו הוא השקיע ביצירה זו, עד שהוציא
מתחת ידיו יצירה מיוחדת להפליא, ממש 'יצירת חייו'. והנה בהיותו שם על ראש ההר יחד
עם חברו, כשהגיע סוף סוף לסיום עבודתו, ביקש אותו צייר לבדוק עד כמה התמונה נפלאה
וכמה היא משקפת את כל הנוף הרחב, ומאחר ומקרוב לא ניתן כל כך להבחין בכללותה של
התמונה, לכן הניח את הציור והחל לפסוע אחורנית תוך כדי ריכוז
והתבוננות מרחוק על יצירתו המופלאה. וכך פוסע הוא פסיעה אחורה, ועוד אחת, ואינו שם
לב כי מאחוריו, במרחק כמה פסיעות, תהום פעורה... חברו זועק לעברו: "עצור! יש
תהום", ואילו הוא - כל כולו מרוכז בציור שלפניו, ביופיו ובהדרו. הוא פוסע עוד
פסיעה אחורה ולא שועה לזעקות חברו. כשחברו רואה שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור,
והוא נמצא בסכנת חיים, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור, ולקרוע אמר לו חברו:
"בוא וראה מה עשיתי, התבונן מאחור: עוד פסיעה אחת מתוך ריכוז בציורך, היית
נופל לתהום!".
כמדומה, שזהו המובן הפשוט והאמיתי של המושג "שפך חמתו על
עצים ואבנים". בזמן שבית המקדש היה קיים, כלל ישראל שקעו בעבירות [בבית
ראשון – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובבית שני - שנאת חינם]. אחת הסיבות
לכך ויתכן שהיא הסיבה המרכזית והנוראה מכולן היה עצם מציאותו של בית המקדש! לכלל
ישראל היה בית שבו, כביכול, היה גר עמם בקרבה נוראה ה' א-לוקי ישראל, אבינו אב הרחמן,
והיה משפיע עליהם שפע אין סופי של חסד ורחמים; ביום כיפור התכפרו להם כל עוונותיהם
ע"י השעיר המשתלח, וכמו שמובא ברמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ב):
"שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין
שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכול מתכפר בשעיר המשתלח" -
מיום כיפור יצאו כל העם זכים וטהורים. ולא עוד אלא אף במשך כל השנה כולה יהודי
שעבר עבירה [כגון חילול שבת] הביא קרבן והתכפר לו -"למה נקרא שמו לבנון?
שמלבין עוונותיהן של ישראל" (יומא לט ע"ב). כאשר עמד לפני היהודי ניסיון
או מכשול כלשהו, הוא ידע כי במקרה הגרוע ביותר, מעשהו 'יעלה לו' בקרבן...
אילו בית המקדש לא היה נשרף... בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על
כלל ישראל, אומר הגר"ש פינקוס, ואם בית זה לא היה נשרף, רח"ל לא היה
נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. הם היו שקועים כל כולם בתוך החטא בלי לחוש
זאת! כמו אותו צייר שהיה מרוכז כולו ביצירתו. גם מבטם של כלל ישראל היה כה מרוכז
בקדושה ובקרבה להשי"ת שזכו לה בבית המקדש, עד שלא שמו לב לנעשה איתם וחיו
בתחושה שניתן לעשות כל העולה על רוחם, ובית המקדש יכפר... [משא"כ לאחר החורבן
יודע כל יהודי שאם יחלל שבת, עבירה זו תיגרר עמו עד סוף ימיו. ישנן עבירות שתשובה
מכפרת, וישנן כאלו שרק ע"י ייסורים. דבר לא פשוט כלל וכלל!]. כך התרחקו כלל
ישראל אחורה מהקב"ה פסיעה אחר פסיעה, והקב"ה זעק "עצרו! עצרו!,
וללא הועיל. מאחר וכך היה המצב, לא נותר להקב"ה אלא "לשפוך חמתו על עצים
ואבנים" - להחריב את בית המקדש עצמו.
משל למה הדבר דומה? פעמים רואה אב את בנו הקטן רוכב על אופניו בכביש
בין המכוניות, וממש מסכן את חיו. האב כועס עליו כעס גדול ומבקש להכותו מכות איומות
כדי ששוב לא ינהג כך, אולם במקום זה הוא שובר לו את האופניים, ובכך ניטלת
מהילד האפשרות לחזור על מעשיו הנלוזים. זו הכוונה "שפך חמתו על עצים
ואבנים" - לא שבירת שימשה של חלון כדי לשכך כעס, אלא שבירת הכלי המהווה את
סיבת האבדון, כתחליף לגזירת הכליה שנשקפה לכלל ישראל. כך נפתרת הבעיה על הצד היותר
טוב. כלומר יסוד העניין הוא: חורבן בית המקדש הגיע כאשר הבניין עצמו היווה סיבה
לחורבן גדול יותר וכלשון הפסוק (ירמיה ז, יא): "מערת פריצים היה הבית
הזה". לכן הנוסח הוא "מזמור לאסף" ולא "קינה לאסף", כי
אף שהיה זה אסון, ובאמת הננו בוכים עליו מדי שנה בשנה, אולם מאידך דווקא בחורבן
הבית הייתה טמונה הצלתם של כלל ישראל. ("תפארת שמשון" עמ' כ ואילך) ולכן
בחצות, שבו היה עיקר השריפה קמים ונשבר חלק מהאבלות. בית המקדש תפקידו לקרב את עם
ישראל לאביהם שבשמים. ועם ישראל השתמשו בבית המקדש באופן שגרמו את ההיפך והתרחקו
מהקב"ה לא נותרה הברירה אלא להחריב את בית המקדש.
"הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"
פעם לאחר תפילת שחרית פנה הצדיק משינאוא זצ"ל אל הקהל ואמר להם:
"מהו שכתוב "הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"? אלא שאנו אומרים
שמשיח עתיד לבוא במהרה בימינו, ובית המקדש יהיה על מכונו וזבולו, אבל מה אנו
יודעים מה זה משיח ומה היא ירושלים ומהו בית המקדש?!" אלא, צעק הרה"ק
בקול גדול שהדיו התגלגלו מחוץ לבית המדרש: "הנביא אומר הרימי בכוח קולך!
צעקו, יהודים, קראו בקול רם, שאנו מאמינים שיבוא משיח, ותבנה ירושלים, ותכונן בית
המקדש, למרות שאין לנו מושג בהם וברוממותם. ובזכות האמונה וההשתוקקות נגאלו בני
ישראל בעבר ויגאלו אף עתה".
נחֲמּו
נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם (ישעיה
מ) (ווי העמודים)
ַ נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם
(ישעיה מ ( והנה בפרק שירה יש בעלי
חיים שאומרים את הפסוקים האלו, רציפי אומר: נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר
א-לקֵיכֶּם . חסידה אומרת:
דַבְרּו עַל לֵב יְרּושָלַיִּם וְקִּרְאּו אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה
צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה כִּפְלַיִּם בְכָל
חַטֹּאתֶיהָ . [ויעוין עוד שם שגם זבוב ואווז אומרים פסוקים מהפטרה של נחמו[.
רציפי: במבי"ט כתב שאינו יודע מה זה
רציפי, אולם בספר כנף רננים כתב, שרציפי הוא הנקרא 'פינגווין' , זה עוף שחי בקוטב הדרומי,
כשבחורף הטמפרטורה יכולה להגיע לארבעים מינוס, ובנוסף לכך יש שם רוחות עזות שכמעט
אף בעל חיים אינו יכול לשרוד בקור הגדול הזה. כל בעלי החיים האוהבים את החום, כשמתחיל
הקור במקום מושבם נודדות מיבשת ליבשת כדי להגיע למקום חמים, גם הפינגווין כמו יתר
ה בעלי חיים אוהב חום, אבל הוא אינו נודד לשום מקום, הוא נשאר במקום מושבו, ולמה
כי הוא יודע שאמנם כעת קר, אפילו קר מאד, אבל מיד לאחר הקור מגיע האביב החמים, ואז
כבר יהיה לו טוב. וכדי שלא לאחר את תחילת ימי האביב, ושאז יש מזון בשפע, הוא נשאר
בקור הגדול, ומסכים לסבול כמה חודשים של קור נוראי, כדי שמיד בבוא האביב, הוא מיד
יוכל לקבל מזונו, [כמובן שהכול זה חכמת השי"ת כדי שנוכל ללמוד ממנו את
תכונותיו וכדלהלן :[. וכיצד מחזיק
הפינגווין מעמד בקור הנורא, בנוסף על הנוצות שהקב"ה ברוב חסדו ברא לו, ובנוסף
לכך ברא לו הקב"ה עור עבה מאד, ועוד כמה דברים שהקב"ה ברא לו בטבעו,
שיצליח להחזיק מעמד בקור הנורא. אבל כל זה עדיין לא מספיק להחזיק מעמד
בקור הנוראי, אלא שהקב"ה ברא בהם טבע מאד חכם, כל העופות יחד, שמספרם יכול
להגיע למאות רבות, מסתדרות בעיגול, כאשר כל אחד מכניס את ראשו תחת נוצת רעהו, והם
עומדות צפופות זה עם זה, כך שהחום הטבעי שיש בגופם, יחד עם הנוצות, מחממות זו את
זו, וכך הן מצליחות להחזיק מעמד בקור הנוראי. כל אחת בעצמה למרות כל ההגנה הטבעית
שהקב"ה ברא לה, לא הייתה מצליחה להחזיק מעמד, ורק בהתאחדות המשפחה הן יכול
להחזיק מעמד ולעבור את הקור הנוראי. ולכן הן נקראות רציפי, שהן עומדות רצופות
זו בצד זו, כדי שיוכלו להחזיק מעמד.
הקב"ה החליט ברוב רחמיו, שהטוב ביותר
בעבורנו שנצא לגלות, הגלות היא קור נוראי בעבודת ה', רוחות חזקות של כפירה והשכלה
ושאר מרעין בישין מנשבות בנו בעוז, בנוסף לכך נגזר עלינו עול הגלות הקשה של עוני
וייסורים קשים. וכי נברח מהייסורים, וכי נלך למקום אחר, ונחשוב שאולי שם יהיה יותר
טוב, הקב"ה
כשמוציא אותנו לגלות, אמר לנו נחמו נחמו עמי, בואו תלמדו מהעוף הזה, כיצד אפשר
לעבור את הגלות בשלום. על ידי שני דברים עיקריים, א. להישאר במקום, לקבל את
הייסורים באהבה, לא לבעוט בייסורים הבאים מאתו יתברך, ולא להתרעם על מידותיו
יתברך, כי לא יתכן הטוב שאנו מצפים לו, אלא בקבלת הרע והייסורים באהבה, ולא יתכן
לצפות לאור הישועה, אם לא תקדם חושך הייסורים, כמו הפינגווין הבוחר להיות בקור
הנורא, כי הוא מצפה לאביב. ב. העוף הזה מלמדנו איך להקל מעלינו הצרות והעוני שלא
נרבוץ תחת המשא הגלות והשעבוד, על ידי שנאמץ את טבע הרציפי שהחכימה הקב"ה
להתחבר יחדיו , ועל ידי החיבור יתחזק החום
הטבעי בכפל, ועל ידי זה יקל מעליהם הקור, גם אנחנו אם נהיה בגלות בודדים, כל
אחד ואחד לעצמו, לא נצליח לעבור את הגלות הקשה, אולם אם נצטרף ונתאחד כולנו כאיש
אחד, בסבל והתלאות , ואיש את רעהו יאמר חזק, בעזרת השם נוכל לעבור את הגלות הקשה,
ולהגיע לאביב המצופה במהרה בימינו.
החסידה אומרת את הפסוק השני, 'כי לקתה מיד
ה' כפלים' החסידה היא חיה שעושה חסד עם חברותיה, וכתב מרן הגר"ח קניבסקי בספרו על
פרק שירה, טבע החסידה היא שהיא אוהבת חום, וכשמגיעים ימי הקור באירופה, הם נודדים
לכוון מקומות החמים, ויש לה זמן קבוע בשנה מתי היא נודדת, היא לא מקדימה ולא
מאחרת, כמו שכתוב בירמי' (פר' ח) 'גם חסידה בשמים ידעה מועדיה' (עי' רש"י שם)
והוא לרמז על הגאולה שיבוא, כשיגיע הזמן לא יאוחר, וזהו השירה שלה 'דברו על לב
ירושלים וגו' כי מלאה צבאה', כשיגיע הזמן של הגאולה. [ועוד כשהיא חוזרת היא חוזרת
למקומה המדויק, ואינה משנה את מקומה, כך גם עם ישראל יחזרו למקומם המדויק[. אולם
יש שפירשו שמונח כאן עומק נוסף, שעל ידי החסידה נוכל ללמוד כיצד נוכל לצאת מהגלות
ביתר מהירות, החסידה כשהיא שולה מזון, היא אינה אוכלת הכול לבדה, אלא היא מתחלקת
עם המזון גם עם חברותיה, כלומר כואב לה המצב שהיא שבעה ולחברותיה אין מה לאכול,
ובנוסף לכך שיש כאן מדת חסידות, יש כאן גם שכל ישר, כי גם חברותיה כשהן
שולות אוכל, היא גם מקבלת חלק ממאכלן, [ולכן נחשבת היא לעוף טמא, כי בכל זאת, היא
עושה חסד רק עם חברותיה, ולא עם שאר בני מינה]. והנה יש ללמוד מכאן עומק נורא, יש
גזירה כמה אנו צריכים לסבול בגלות, והנה אם כל אחד יסבול את כל הגלות שנגזר עליו, הרי
שצריך לעבור כל כך הרבה שנים, עד שיסתיים כל מה שנגזר על ישראל לעבור בגלות. אבל
יש עצה "חסידה" - מה העצה, שכל אחד יתחלק עם
חבריו, דהיינו כשאדם רואה את הצרה שנגזר על חברו והוא מצטער עמו, הרי שחסך חצי
מהגלות, כי אם נגזר עליו על דרך משל שיסבול במשך ימי חייו בארבע מחלות ל"ע,
הרי כשהוא רואה את חברו חולה במחלה, והוא מצטער עליו כאילו שהוא חלה במחלה, הרי שחסך
ממנו מחלה אחת, וכך כיוצא בזה. ואם כן אם באמת נפנים זאת, וכל אחד יצטער באמת עם
הצער של השני, אפשר לצאת מהגלות במהירות עצומה. וזה מה שהנביא
זועק, מָלְאָה צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה
כִּפְלַיִּם בְכָל חַטֹּאותֶיהָ איך לקחה כפלים, אם נצטער גם עם הצער של חברנו,
כמו החסידה שמתחלקת עם הצער של חברותיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה