אמרו
חכמינו זיכרונם לברכה: צדיקים ליבם ברשותם, רשעים הם ברשות ליבם. היינו הצדיקים
מושלים ביצרם ובתאוות ליבם, והרשעים הלב מושל עליהם והם משועבדים לתאוותיהם. וזה
שאמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם" - שהלב יהיה שלהם ואדם ישלוט על ליבו. ) אהבת
חיים(
גם כשבאים על האדם
ניסיונות קשים, אם הוא מתחזק והולך עם הקב"ה עד הסוף, הוא לא משנה ממנהגיו
הטובים, הוא לא משנה מהשמחה שיש לו, הוא לא משנה מהאמונה והביטחון שלו... אז מובטח לו שהקללה תחלוף, כי פשוט אין לה כלי
קיבול לרבוץ עליו. הקללה מוצאת מקום רק אצל מי שמשתנה...
האדמו"ר מספינקא הגיע פעם לאיזה מקום, החסידים באו והביאו לו
פתקים עם שמות לברכה וישועה. וכנהוג, לכל פתק מצרפים כסף פדיון. לאחר שעה ארוכה
של 'קבלת קהל' נאסף סכום די יפה של כסף אצל האדמו"ר. ואז ישבו כולם לסעודה
משותפת עם האדמו"ר. בסוף הסעודה האדמו"ר כובד בזימון והוא ברך
ברכת המזון בקול רם. כאשר הגיע למילים: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא
לידי הלוואתם.." חייך אחד החסידים וחשב בליבו: "לאחר שהאדמו"ר קיבל
קהל כמה שעות וצבר כמה אלפי שקלים, עכשיו הוא נזכר לבקש לא להצטרך "לידי מתנת
בשר ודם...". כשסיים האדמו"ר את ברכת המזון קרא לחסיד ואמר
לו: "אתה יודע למה חסידים מביאים כסף לאדמו"ר יחד עם הפתק?? הם בעצם
באים אלי ואומרים: "ראה, יש לי בעיה עם הפרנסה, עם הבריאות, או כל דבר
אחר". הם נותנים לי כסף כדי שאתפלל לה' שיושיע אותם. והנה, אם ה' נותן להם את
הישועה הרי שהיה כאן מסחר הגון: הם שילמו, אני נתתי את השירות והכול הסתדר.. אולם,
אם ה' לא יעזור להם יוצא שהכסף שלהם אצלי בתור מתנה, או הלוואה עד שתגיע הישועה..
ועל זה אני מבקש: "ה' אל תצריכני לידי מתנות בשר ודם.. ולא ??ידי הלוואתם"
אל תיתן שהכסף שלהם יהיה אצלי בתור מתנה או הלוואה – אלא תעזור להם ותושיע אותם מצרתם מיד!!".
''החופש הוא חסר
חשיבות אם איננו כולל חופש לטעות" -
(מהטמה גנדי)
המסכת הכי ארוכה בתורה היא: "מסכת תירוצים"... "חם
לי" "קר לי" "אני עייף" "אני רעב" "יש לי
סידורים" וכו' וכו'.. אבל
ברגע שאדם מחליט החלטה נחושה – הוא מצליח.
הכנסת אורחים - מסופר על
הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע ששני חסידים הגיעו אליו לשבת, אחד מהם
התארח בבית מאן דהו שלא בצע חתיכות מן החלה והאורח התבייש לבצוע ממנה לעצמו ואילו
השני היה אצל בעל הבית אשר אמנם בצע מן החלה, אך לא הרבה לאכול בעצמו והאורח בוש
לאכול יותר ממנו, כך נותרו שניהם רעבים. הרבי
אשר חזה זאת בעיניו הקדושות והטהורות, פתח ואמר בעת עריכת השולחן: "בתורה
מרומז כיצד להתנהג עם האורחים, ישנו בעל חיים שמפריס פרסה, חותך
פרוסות חלה, אך אינו מעלה גרה – הוא
בעצמו אינו אוכל וטמא הוא לכם , ובעל חיים אחר מעלה גרה ופרסה איננו מפריס ואף הוא
טמא. טהור הוא זה אשר גם מעלה גרה וגם מפריס פרסה". הפטיר הרבי וקרא לשני
האברכים הרעבים והגיש להם פרוסות חלה עם דגים
השעמום והעצבות נובעים מחוסר ידיעה של האדם לגבי תפקידו בבריאה. אדם
צריך לדעת מה התכלית שלו, כי כאשר הוא יודע מה התכלית שלו – הרי הוא מקדיש את זמנו
למלא אותה
''זכרו, אם זה טוב – אז הכול טוב, אם זה רע – זה צבירת ניסיון"
אור החיים הקדוש
לפני קצת פחות ממאה
שנים, הייתה אסיפה של ועד הישיבות בוילנא, בבית משפחת גריינמן. כל גדולי הדור
השתתפו בישיבה הזו, ר' חיים עויזר, החפץ חיים, החזון איש... כשהחפץ חיים נכנס לישיבה, הוא עבר דרך המטבח, והוא
ראה נערה בת 17 בוררת אורז. זו הייתה אחותו של ר' שמואל גריינמן, שהיה גיסו של החזון איש. לאחר שהחפץ חיים יצא מהישיבה, הוא שוב עבר דרך
המטבח, וראה
שהנערה עדיין בוררת את האורז שוב ושוב. שאל אותה החפץ חיים: כמה פעמים את בוררת את האורז? ענתה לו הנערה: 12 פעמים. "12 פעמים?!", תמה החפץ חיים, "מה קרה?" ענתה לו הנערה: היום החזון איש צריך לאכול כאן, אצל
אחותו, אז אני בוררת לכבוד התורה 12 פעמים את האורז. החפץ חיים כל כך התפעל מכך, עד שהוא בירך את הנערה
שתזכה לאריכות ימים ושנים בצלילות הדעת בלי משקפיים! (מידה כנגד מידה על כך שהיא
'הוציאה' את עיניה בשביל לברור אורז(.
מכיוון שהיא הייתה
יתומה, החזון איש דאג לה לחתונה והוא שידך לה את הרב איידלמן. לימים כולם עלו לארץ
ישראל. בשנת תש"ד, 17 שנים לאחר החתונה, היא הגיעה
אל החזון איש ואמרה לו: "אין לי ילדים". היום ברוך ה', שומעים כל יום ניסים ונפלאות, אבל
לפני 70 שנה מי בכלל חשב על אפשרות ללדת לאחר 17 שנים של עקרות? החזון איש שמע, ובירך אותה שתזכה לפרי בטן. היא אמרה לו: "ברכה זה לא מספיק, אני צריכה
הבטחה!". החזון איש הוריד את הראש, הוא חשב דקה, הרים את
הראש ואמר: "אני מצטער, אני לא יכול להבטיח...". היא החלה לבכות ואמרה: "אני הייתי יתומה,
ואתה היית השדכן שלי. אתה לקחת אחריות, אז אתה צריך לדאוג לי עד הסוף!". החזון איש הוריד עוד הפעם את הראש, ולאחר דקה הוא
אמר לה: "בשביל שיהיו לך ילדים צריך פה משהו גדול, אני לא יכול. סעי לאור החיים הקדוש, הוא יוכל לעזור לך...".
באותם ימים המצב היה קשה
בהר הזיתים, וכמעט ואי אפשר היה להגיע לציונו של אור החיים הקדוש. אז היא אמרה לחזון איש: "אבל איך אני אסע לשם?". אמר לה החזון איש: "אין עצה אחרת!". בט"ו תמוז, ביומא דהילולא, בדרך לא דרך היא
הצליחה לנסוע ב-2 בלילה לציונו של אור החיים הקדוש, ובדיוק לאחר 9 חודשים,
ב-כ"ה ניסן, נולד לה בן! תבינו, החזון איש אחז שאם צריך משהו גדול – אין
עצה אחרת! גדולים
צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כל מי שזקוק לישועה פשוט אין לו ברירה – ביום ראשון
מבקשים רחמים בהר הזיתים.
הרה"ק רבי דוד משה זיע"א
רבינו הקדוש מקרעטשניף זיע"א (סיפורי
צדיקים, ??לון 263)
ה"ה מתתיהו
מייער ז"ל תושב רחובות, איש תם וישר דרך, היה נוהג לפקוד לעיתים קרובות את
מעונו של רבנו, לחזות בזיו פניו הקדושות ולקבל ברכות וישועות שהיו יוצאים מפי
קודשו. אחד מבניו של יהודי זה שירת ביחידה נבחרת בצבא, ביום מן הימים אירע שם
ביחידה כשל צבאי אשר היו מעורבים בו מפקדים מהדרג הבכיר ביותר. בנו של ר' מתתיהו
שכאמור שירת באותה יחידה , נקלע
שלא באשמתו לאותה פרשיה מביכה. וכפי שפרשיות כאלו מסתיימות בדרך כלל במציאת שעיר
לעזעזאל, אשר עליו מוטלת כל האשמה, כשהשאר יוצאים נקיים ללא רבב. באותו מקרה מצאו בו את האשם העיקרי באותו מחדל
צבאי, למרות שכל הקשר שלו לפרשיה היה זניח ובלתי משמעותי. עד מהרה מצא את עצמו
עומד בפני משפט צבאי, כשהשופט חורץ את גזר דינו לחודש ימי מחבוש.
האב אשר כל אותה העת עקב
בדריכות ובמתח אחר המתרחש, הזדרז לבא ולהזכיר את בנו בפני רבנו, כשהוא מגולל
באוזניו את כל אותה פרשיה מסועפת. רבינו, שמע והאזין בסבלנות אין קץ כאב רחום
ואוהב. אח"כ נענה בראשו בהחלטיות. ואמר בזה הלשון: "מוייערן וועלן פאלן, טויערן וועלן זיך עפענען, און ער וועט פון תפיסה
ארויס גיין". (חומות יפלו, שערים יפתחו, ובנך ישתחרר מהכלא.) מעודד ומלא
בטחון בישועה הקרובה לבוא, יצא ר' מתתיהו מהקודש פנימה, כשהוא ממהר להרגיע את בנו
בדבר ההבטחה הברורה של רבינו. כעבור מספר ימים, הגיע עת תחילת ריצוי העונש. נכנס
הבן לתא צר ועבוש בכלא מגידו באזור הצפון. יום חלף עליו בצר ומצוק. למחרת אותו היום, הופיעו בשמי הצפון עננים כבדים וגשם זלעפות ניתך
ארצה ללא הפוגה, שעות ארוכות נשפכו המים מארובות השמים, עד שכל חצר הכלא הוצפה בזרמים האדירים. והמים החלו
לפלס את דרכם לעבר חדרי האסירים באגף בו ריצה בנו של ר' מתתיהו את עונשו. כ"כ
גברו המים, עד שלא היה שייך לחלץ את האסירים דרך הפתח הרגיל. והיו נאלצים לחלצם
דרך ארובות הגג. היות ואגף שלם בכלא ניזוק, ויצא מכלל שימוש, נוצרה צפיפות אדירה
ביתר האגפים. עד שלא נותרה ברירה בידי מפקד הכלא, והוא הודיע שכל אסיר שנשאר לו
פחות מחודש ימים לסיום ריצוי העונש, ישוחרר לאלתר. מיודעינו בנו של ר' מתתיהו, אשר כבר
הספיק לרצות יום אחד מעונשו ונותר לו לרצות פחות מחודש, היה אף הוא בין האסירים
המשוחררים. כשליבו מתרונן בשיר ושבח להשי"ת, ובאוזניו מצטלצלים דבריו החדים
והברורים של רבינו: "מוייערן וועלן פאלן , טוייערן וועלן זיך עפענעאן און הער
וועט פון תפיסה ארויס גיין" והנה זוכה הוא לראות שברכתו של הרבי התקיימה במלואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה