אמרי שפר י' אב ה'תשע"ז

  אור החיים - ראה נתתי לפניכם את הארץ (א ח(  ה"אור החיים" הקדוש דייק, שהפסוק פתח בלשון יחיד - "ראה", וסיים בלשון רבים – "נתתי לפניכם" , משום שכל אדם רואה בשווה את הארץ, אך כל אחד מתרשם אחרת. " בואו ורשו את הארץ" בלשון רבים, כל אחד קולט ונוחל אחרת.  ציבור גדול שומע שיחה או לומד שיעור, וכל אחד מתרשם בצורה שונה, אחד מתפעל עד בלי די , ומקבל על עצמו להטיב את דרכיו, להתעלות ולהשתפר, והאחר נותר אדיש ושווה נפש.

      אחד עשר יום מחורב. אומר הכלי יקר שיש כאן רמז על אחד עשר יום שמתאבלים על חורבן בית המקדש בשנה, והיינו תשעה ימים של חודש אב ושבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת.

     אין חייב לקבל את דבריו של השני אבל אתה חייב לשמוע אותם

     אל תפסיק אדם מלספר משהו שכבר שמעת, כי הוא נהנה מזה, ושמא יחדש בו דבר שעדין אינך יודע.

כחם של מילים (הרב קובי לוי הי"ו )

     אברהם בן נתן הגיע לישיבה הקטנה המפורסמת "פעמי דרום" מת"ת קטן בעיירה צפונית. הוא היה התלמיד היחיד בת"ת שלו שהתקבל לישיבה המוצלחת, והייתה לו מוטיבציה עצומה להצליח ולהוכיח גם ל עצמו, שעדיו לגדולות. אולם באותן עיירות קטנות שבהם הת"ת קטן, ומספר התלמידים קטן יחסית, לא תמיד הרמה הלימודית מרקיעה שחקים כי שם בדרך כלל מקבלים כל תלמיד.  אברהם היה דווקא תלמיד מוצלח, אבל יחסית. עם הגיעו לישיבה הקטנה כשהוא חדור מוטיבציה, הוא התיישב בספסל הראשון מול ראש הישיבה. שיעוריו של ר' שרגא גולומב ראש הישיבה, היו ברמה עיונית גבוהה ביותר. ומיודענו לא הצליח לצערו הרב להבין את הנאמר בניגוד לחבריו שהצליחו . חלף שבוע ימים ומיודענו התרחק לחלוטין מהקשר לגמרא ולסוגיות הנוקפות והמעיקות. הלימוד היה בעבורו משימה בלתי אפשרית, קשה מנשוא. בלילות הרטיב את הכר בתחנונים לבורא עולם שיאיר את עיניו, שיחדד את שכלו - אך תפילותיו לא נענו . הוא בהה בשיעורים, ואז גמלה בליבו החלטה "אם אינני מסוגל ללמוד, לכתוב ולחדש, לפחות אשקיע את עצמי בתפילה. אתחבר לבורא דרך התפילה כי הלימוד זר לי ". וממחשבה למעשה. תפילת העמידה שלו יכולה הייתה להימשך 20 דקות ויותר!. הוא אכל פחות והתפלל יותר. עיניו עצומות ושפתיו ממלמלות וליבו דבוק בעליונים.

     המשגיח וראש הישיבה לא הבחינו, לא ידעו מה מתרחש בלב הנער, גם לא חבריו . כך עברו כמעט שלושה חודשים מייסרים, הנער לא למד אם כי נכח בשיעורים. חבריו קלטו שהוא איננו מונח בלימוד, עקב שתיקותיו הארוכות ומופנמותו, אך לא שיערו בנפשם מה עוצמת הסערה בנפשו . יום אחד הבחין אחד הבחורים בשם יוסף משיעור ג'  באברהם. יוסף, בחור רגיש, הבחין שפניו של אברהם כשולי קדירה. עננה אפורה כ יסתה פניו, ועצב עמוק ניבט מעיניו השחורות. לפתע פנה אברהם לצאת מן החדר, ורגלו הימנית פגעה בשולחן סמוך עליו ניצבו ספרים רבים, הללו צנחו על הרצפה בקול רעש גדול. "מה שוות התפילות שלך אם אתה מבזה ספרי קודש?" גיחך לעברו אחד התלמידים. אברהם הרגיש כאילו שיסעו את לבו. הוא הזדרז להרים את הספרים, לנשקם, ונמלט דומע מהמקום. הוא הרהר בלבו, "מה שוות תפילותיי? איני יודע ללמוד, מפיל ספרים". הרהורי פרישה מהישיבה החלו מנקרים במוחו, ועיניו זולגות. "מקומי כנראה מחוץ לעולם התורה... אני לא יוצלח ".

     ''שלום אברהם" חייך יוסף שניצב מו??ו "אני רואה שאתה עצוב.  עובר עליך משהו. אתה לא חייב להשיב לי, אבל אני מרגיש שאתה קצת מנותק.  אשמח לעזור לך... אתה אחי, כל ישראל אחים, וגם אם לא דיברנו עד היום הגיע הזמן שנכיר". מילים אלו היו כמו מים צוננים לנפש עייפה, "אתה אחי..." הדהדו המילים. הנער שתק ארוכות, ואז השיב "נדבר מאוחר... יותר" יוסף יצא ואמר "ממתין לשיחה אתך ". במשך שעתיים ארוכות ישב מיודענו וכתב חמישה דפי פוליו על הימים שעבר בישיבה, מהתעלמותו של המשגיח ומחוסר יחסו של ראש הישיבה. "אני מרגיש כעלה נידף ברוח. לא שאלו אותי מה עובר עליי. שלושה חודשים של אובדן דרך. אני מבין שהמשגיח וראש הישיבה עסוקים עם עוד תלמידים ואין להן זמן אליי. אבל שאלת, ואני מסביר לך, כי אתה הראשון שמתייחס אליי" "במו עיניך ראית הבוקר כיצד הפלתי ספרים לארץ, וכינו אותי 'מבזה ספרי קודש'... ואני משביע אותך שהמכתב הזה לעיניך בלבד, אל תעביר אותו למשגיח, אני לא צריך שירחמו עליי, אני בסופו של דבר אסתדר, כנראה שאעזוב את הישיבה למקום אחר שמתאים לי, למקום שבו נותנים יחס, הארת פנים, כבוד". מכתב נוקב מלבו העצוב.

      יוסף צילם את המכתב והעבירו לעיון המשגיח, למרות הבקשה המפורשת. היה זה הימור נכון. כבר למחרת האיר המשגיח את פניו לאברהם, שאל אותו שאלה מנומסת, בצהרים ביקש ממנו שידאג להביא את הגמרות החדשות לבית המדרש,  ובערב כבר שוחח עמו ראש הישיבה בדרך אגב בלימוד.  מכאן ואילך החלה הצמיחה, הפריחה, השמחה. תוך שבועיים נכנס מיודענו לסוגיות הנלמדות, פניו הוארו, והצבע חזר ללחייו. הוא כמו נולד מחדש, והפך לרוח החיה בשיעורי העיון, כשהוא מגלה וחושף ממצולות ביישנותו. אברהם הפך לאחד התלמידים הזוכים להערכה רבה מכולם.

     עשרים וחמש שנה חלפו מאז. ר' אברהם בעצמו הוא כבר ראש ישיבה מצליח ובעל רגישות יוצאת מן הכלל לכל תלמיד ותלמיד. ר' יוסף גאנץ ממנהלי ארגון של מרביצי תורה עקב אחר עלייתו של הנער היקר, ועד היום לא סיפר לו כי חמשת דפי הפוליו הועברו לעיונו של המשגיח.  את הצילום של מכתבו העצוב מחזיק ר' יוסף קרוב ללב,  ומפעם לפעם הוא מעיין בו, עושה בו שימוש נכון בהשתלמויות עם רבנים ואנשי חינוך. "פיקחו עין, אם תגלו עיניים עצובות, חייכו אליהן. ייתכן שבכמה מילים קטנות תרוויחו ראש ישיבה", הוא מייעץ להם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/