אדם נברא - עם שני ידיים, שני רגלים, שני אזנים, ופה אחד, מדוע ? כדי שידבר רק המחצית ממה שהוא שומע ורואה, עושה והולך... (רבי אברהם מפוריסוב(
"אין
איש או אישה שהם אי. להתקיים רק עבור עצמך זה חסר משמעות. תוכלו להשיג את מרבית
הסיפוק רק כשאתם חשים קשורים למשהו בעל משמעות גדולה יותר בחייכם, משהו שהוא גדול
יותר מכם"
את ימי
הספירה כדאי לנצל גם להתבוננות ושימת לב. כדאי לבחור מדי יום פסוק אחד בתפילה, לחשוב עליו קצת, להרגיש אותו מחדש. להתבונן בהתנהגויות טבעיות - דברים שאנחנו
עושים כל הזמן בלי לשים לב. מומלץ גם להתבונן במעשים טובים, גם מהשטוב לא אמור
להיות מובן מאליו.
במדרש:
"לא נתקררה דעתו של איוב עד שראה פרשת אישה כי תזריע", והנה מצינו בספרים שאיוב היה גלגול של אדם הראשון, ובשביל
חטא אדם הראשון היה מוכרח לסבול ייסורים הרבה ר"ל, והיה קשה לאיוב היכן מצינו
בכל התורה שאדם יתגלגל עוד פעם אחרת אחרי מותו ויהיה מוכרח לבוא עוד הפעם לעולם
הזה, וטרח וחיפש כל פרשה ופרשה, ולא מצא רמז על זה, אבל כשבא לפרשת אישה, כי תזריע
דכתיב "וילדה" בלשון עבר, להראות לנו שהרבה פעמים מוכרח להיות מגולגל
בגוף אחר, אז נתקרר דעתו של איוב שבדין באו עליו כל המאורעות, מפני שהוא גלגול אדם
הראשון, וק"ל. [תפארת אבות]
במקום לנסות באופן נואש להסביר לעצמנו את העולם ולנסות לשלוט בו,
כחוקרים סקרנים אנחנו מקבלים ומעריכים את אי הוודאות, ורואים את חיינו כמסע מהנה
לגילוי, למידה וצמיחה"
האמת
אוהבת להיות עירומה, אין היא סובלת כל מלבוש וכל כסות ומאחר
שהבריות מטבעם צנועים הם ובעלי בושה, הרי הם מתביישים להתקרב אליה.
האמת
היא כי האדם עצמו אינו נוטל כלל חלק פעיל בכל עניין השידוכין... הקב"ה – הוא המזווג זיווגים, הוא המחליט והוא המכריע.
והשידוך אשר יצא אל הפועל – הוא רק שהוכרז עליו ארבעים יום לפני יצירת הוולד .
וזוהי
מהות הצניעות, שכלפי חוץ רואים דבר
שנראה חסר חשיבות, אבל בפנים יש יהלומים יקרים ששומרים
עליהם היטב. כי כאשר ישנו דבר יקר ערך ששווה
המון, מכניסים אותו לתוך כספת ושומרים
עליו היטב שאף אחד לא יתקרב. וככל שהדבר פחות חשוב, כך פחות שומרים עליו
ומוציאים אותו גם לחוץ לפעמים.
אור לגויים (לקראת
שבת מלכתא – תרומה)
"במשך
שנים ארוכות , התגוררו
סבא ובני המשפחה בשווייץ, לצורך רפואתה של בתו שחלתה בפוליו. הם גרו באזור שבו הייתה
קהילה יהודית קטנה, אך הם חיו שם בין הגויים, ולכן לא היה מקובל לנופף ביהדות שלהם
בראש חוצות.
" והנה
מגיעה משפחה מארץ ישראל, שממאנת להסתיר את יהדותה או להצניע את קיום המצוות.
בסוכות יצא סבא מבית הכנסת באמצעו של יום, כשהוא
מחזיק בלולב ובארבעת המינים, עטוף בטלית, ואינו חושש מה יאמרו הבריות. הגויים אכן
הסתכלו עליו בתחילה בעין עקומה מעט, אך היהודים ממש כעסו עליו, שהוא כביכול מבאיש
את ריחם בעיני הגויים, וגורם להם לאי נעימות בין שכיניהם. "אבל סבא לא היסס. זה קרה לא רק בסוכות,
אלא בכל עת הוא היה הולך וציציותיו מתנופפות לעין כל, את הכיפה הוא לא הסתיר, וכל
הליכותיו היו כשל יהודי המתגורר בבני ברק או בירושלים. "
אחרי
תקופה, שמעה סבתא מאחת הגויות באזור, שהכומר בכנסיה המקומית דיבר עליהם בדרשתו ביום ראשון של אותו
שבוע. במהלך ההטפה השבועית לבאי בית יראתם, נזף בהם הכומר מדוע הם מזלזלים במצוות
הנצרות, ולפעמים אפילו מתביישים לנהוג כפי שהנצרות מצפה מהם: 'תלמדו מהיהודי החדש
הזה שבא לגור כאן', אמר להם הכומר, 'תראו איך הוא גאה ביהדותו, איך הוא מקיים את המצוות של היהודים בלי לחשוש מאיש, כאילו
הוא נמצא בין יהודים. אתם נמצאים כאן בין נוצרים, ויש לכם הרבה מאוד מה ללמוד
מהיהודי הזה, שנמצא במקום הלא טבעי שלו, ובכל זאת מתנהג כך בלי שום חשש או בושה''
. אותו
היום, החלו הגויים באזור להעריך את סבא, ואפילו היהודים הבינו שהוא בעצם מקור לגאווה ולא לבושה
חלילה. הניסיונות שלהם להניא אותו ממעשיו פסקו לחלוטין, הם למדו להעריך אותו ולכבד
את דרכו המיוחדת".
החתונה שכמעט נדחתה )מתוך
'בהיכלם', סיפורים מהיכלם של גדו"י מאת הרב יהושע ליף(
ראש
הישיבה רבי ראובן פיינשטיין שליט"א היה מדגיש באוזנינו את הנהגתו זו של אביו,
כדי ללמד כיצד כל אב, גם זה הנושא במסירות את עול הנהגת הציבור, יכול להוכיח
לילדיו את אהבתו הרבה, באמצעות פעולות קטנות של אכפתיות והתחשבות.
מתוך
כבוד לר' משה, ביקשתיו לסדר קידושין בחופתי, אף שידעתי שהדבר אינו מציאותי, שכן
החתונה נערכה במקום מרוחק, סמוך לעיר ברלינגטון שבוורמונט. התחתנו בעיירה קטנה בשם
'שרלוט', באסם ששכן במרומי גבעה הצופה אל אגם צ'אמפלאין המרהיב, והוסב לאולם.
העיירה שרלוט נמצאת מרחק שש וחצי שעות נסיעה מנוי יורק. ר' משה בירך אותי בחום
ואמר, שאף שהוא עצמו לא יוכל להגיע לוורמנט, ר' ראובן יבוא במקומו. ואמנם,
ר' ראובן טרח והגיע להשתתף בחתונתי.
אתם
וודאי שואלים את עצמכם: מדוע התחתנת במקום נידח כל כך? ובכן, התשובה היא, שחמותי רצתה לערוך את החתונה בוורמונט, משום
שמזה ארבעים שנה לא נערכו בעיר חתונות יהודיות, והיא רצתה להביא קצת קדושה יהודית
למקום. הדבר לא היה משימה פשוטה: באותו זמן לא היו שירותי קייטרינג כשרים מחוץ
לברלינגטון. על כן שכר חמי שירותי קייטרינג במונטריאול שבקנדה, ששם שכנה הקהילה
היהודית הקרובה ביותר. החברה הייתה בבעלות יהודים הונגרים
טובים, שהכינו אוכל הונגרי טוב , ונענו לאתגר לחצות את הגבול
כשצורכי חתונה שלמה ארוזים במשאיות.
בשל
המרחק הרב, שכרתי אוטובוס לכל הבחורים שיגיעו להשתתף בחתונה. שישים בחורי ישיבה מלאי מרץ עלו אל האוטובוס, שיצא מברוקלין
בארבע לפנות בוקר. החתונה נערכה בבין הזמנים, ובשל כך השתתפו בה בחורים מכל מקום:
מסטייטן איילנד וממיר, מבולטימור ומלייקווד. לכל ישיבה היו נציגים בחתונה. ר' ראובן לא נסע באוטובוס. רכשתי עבורו כרטיס טיסה, הוא הגיע
מניו יורק ושהה בבית מלון מקומי עד לזמן החתונה. גם אני הייתי באותו בית מלון
והתכוננתי ליומי הגדול.
בתשע
בבוקר התקשרה אליי אחותי, ובפיה חדשות שהכו אותי בהלם ובתדהמה: הכלה התקשרה ואמרה
שהחתונה חייבת להידחות! ישבתי כהלום רעם: מה, למען ה', קרה? למה חייבים לדחות את
החתונה? האם מישהו חלה , חלילה? התמלאתי פחד נורא. " היא אמרה מה הסיבה?", שאלתי את אחותי. היא לא ידעה לענות לי. מיהרתי להתקשר לבית הכלה, אך קו
הטלפון היה תפוס. ניסיתי לחייג שוב ושוב, אך כאילו להכעיס, נשאר הקו תפוס. רגשות
ייאוש הזדחלו ללבי... לפתע עלה במוחי רעיון: באותם ימים,
אפשר היה להתקשר למרכזייה המקומית, ולבקש שיעלו על שיחה של מישהו. צריך היה לשכנע
את המרכזנית שמדובר במקרה חירום, אבל בשלב זה הרגשתי שלא יהיה קשה לי לעשות זאת. התקשרתי למרכזייה. " שלום", אמרתי, "אני מנסה להשיג מספר מסוים, אך הקו
תפוס כבר שעה ארוכה. האם תוכלו לעלות על הקו בשבילי?" " זה אפשרי, אדוני, אך אוכל לעשות זאת רק אם מדובר במקרה של
חיים ומוות"
"תקשיבי", התחננתי "אני אמור להתחתן היום, וכרגע הודיעו
לי שהחתונה נדחית. אני מנסה לברר מהי הסיבה. לא נראה לך שזה מצדיק לעלות על הקו ?" "אתה
צודק, אדוני. אעלה על הקו מיד" "תודה רבה!" המרכזנית מילאה את דבריה. וסוף סוף יכולתי לברר מה קרה. " מה קרה?", שאלתי "יש לנו בעיה רצינית!" " מה הבעיה?" הבעיה הייתה כזו: לפי חוקי ארצות הברית, אסור להעביר למדינה
עובדים ממדינה אחרת. חמי דאג מראש לאישור חד פעמי ממושל וורמנט, שיאפשר לו להכניס
את בעלי הקייטרינג ועובדיו מעבר לגבול. כדי לאשר את העניין היה אמור בעל הקייטרינג
למלא דו"ח, שיפרט בדיוק מה הוא מביא מקנדה. אבל הוא היה יהודי מבוגר, שלא
מילא דו"ח כזה מעולם (וואס איז א דו"ח?), ופשוט התעלם מהדבר. הוא פנה אל
הגבול עם משאית מלאה אוכל וקיווה לטוב.
כשהגיע לגבול עצר אותו שוטר,
וביקש לדעת מה יש במשאית . "אין כלום", אמר בעל
הקייטרינג במבטא הונגרי כבד "אין כלום, אדוני?" " אפשר לפתוח לראות?" " תפתחו" שומרי הגבול פתחו את המשאית
ונדהמו למצוא בה אוכל שמספיק לסעודת חתונה שלימה . "ניאלץ לשים אותך במאסר, אדוני" "למה
מאסר?"
" כי
ניסית להבריח סחורה מעבר לגבול !" "מה אתם מבלבלים לי במוח? אחי
עבר כאן לפני חצי שעה ולא בלבלתם לו במוח" . "מה מספר הרישוי של אחיך,
אדוני?" וכך נעצרו שני האחים בעלי הקייטרינג,
וכל אנשי הצוות שלהם, והובאו לבית הסוהר המקומי . "עכשיו אין לנו קייטרינג, ואין
לנו אוכל", הוסבר לי, "ולכן מוכרחים לדחות את החתונה ". בינתיים,
במקום להסתפר או להכין דבר תורה לחתונה, נאלץ חמי לרוץ לתחנת המשטרה ולנסות לשחרר
את העצורים ואת האוכל לסעודה בערבות .
בשעה
אחת בצהריים הגיע האוטובוס עם כל בחורי הישיבה המוכנים לחגוג עמי. חמי הצליח בקושי
רב לשחרר את בעלי הקייטרינג, אבל עובדי החברה הצרפתים-קנדיים לא קיבלו רשות כניסה
לארצות הברית. כתוצאה מכך, לא היו בחתונה מלצרים, אך אל דאגה, היו שישים בחורים,
שרבים מתוכם התנסו במלצרות כשהיו בקמפ, והם שמחו לחזור אל הסינר ללילה אחד. ר' ראובן נהנה בחתונה מאוד. באלבום חתונתי נותרה מזכרת:
תמונה שבה נראים שנינו רוקדים יחד במרץ, רב ותלמיד, בחתונה שאף אחד לא תישכח . החתונה
הייתה אמורה להתחיל בשתיים בצהריים, אך בשל האירועים המסעירים היא התחילה רק בשש
בערב. הייתה זו חתונה מדהימה, וכל המשתתפים ללא יוצא מהכלל נהנו בה.
בשעת
לילה מאוחרת כשהסתיימה החגיגה, פנו כל הבחורים כאחד לאגם צ'אמפלאין, וקפצו פנימה
לשחייה מרעננת. היום כולו היה רווי מתח, מלא עליות ומורדות, אבל לבסוף הסתדר הכול
בצורה טובה יותר משקיווינו . נוכחות של רבי במקום השרתה
עליי רוגע ושלווה, והפכה עבורי את היום לטוב בהרבה ממה שהיה לולי היה שם. זה מה שרב עושה לתלמידו: משרה עליו רוגע, עומד לצדו, מעניק
לו חיוך ומילה של עידוד כשהוא זקוק לכך, ומראה לו את אהבתו פעם אחר פעם. זה מה שעשה ר' ראובן עבורי בלילה המשמעותי ביותר בחיי.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה