אדם שבאמת אכפת לו ילמד תורה לעילוי
נשמת הנרצחים. יארגן שיעורי תורה לזכר הנופלים. ייתן צדקה לזכותם. יקבל עליו קבלה
כלשהי. ישתדל יותר בקיום המצוות. יתפלל לעילוי נשמתם. יעשה חסדים ומעשים טובים.
יעשה משהו שבאמת יעזור ולא סתם עמידה טיפשית.
אם אדם יקרא משניות לזכות הנופלים או יאמר פרקי תהלים במקום לעמוד, אותם
נופלים ישמחו מזה ויעריכו את זה הרבה יותר. הנפטרים משתוקקים שהאדם יקיים איזו
מצווה לזכותם שתביא לעילוי נשמתם. כל דבר קטן שיהודי עושה לעילוי נשמה מביא את
הנשמה למקומות גבוהים וטובים יותר.
אם כל ניסיון שעובר על האדם, הוא מאמין שזה לטובה והוא שמח ומאושר ולא
ממורמר ומתוסכל אז הנגע הופך לו לעונג, וה"מוצא אני מר ממוות" את האישה
נהפך ל"מצא אישה מצא טוב". וזה מה שמייעצים לחתן תמיד תסתכל ותתמקד
בדברים החיוביים שיש באשתך ולא בדברים שהיא לוקה בהם בחסר!
אנשים שדעותיהם משובשות מטבע הדברים משתדלים הם בכל כוחם להשפיע על סביבתם
שילכו בדרכיהם כדי להרבות ולהאדיר את הכת שלהם. ועל כן מזהירה התורה "איש
צרוע הוא" אל תנסה להתקרב אליו אל תנסה להשפיע עליו כי אחר שהגיע לאפיקורסות
כבר אבדה תקוותו כל באיה לא ישובון. ("מזקנים אתבונן")
'זכו שכינה
ביניהם'.
הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קריית מטרסדורף בירושלים, ספר
ספור מפלא:
פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה,
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השׂיחה, שם
לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך
השׂיחה. הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן
ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השׂיחה. אך כשביקש לסיים,
סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה
זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השׂיחה . רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו
של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת
פגישה עם השׁכינה!" - ונמק את דבריו: " הן חז"ל אומרים 'איש ואשיׁה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את
פני השׁ כינה עם חליפה מאובקת!"... פלאי פלאים!
בכדי לזכות להשראת השׁכינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית
הקדושׁה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות,
וכך יזכו להתגשׁמות השׁאיפה 'זכו שכינה ביניהם'.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה