אם תחפש את הדרך אל האושר, לא תגיע אל האושר
שבדרך.
אנו חיים בהווה, שהוא העבר של
מחר.
גם בשעה הכי קשה יש רק 60 דקות...
האנושיות שלנו, מתבטאת ביכולת שלנו להכיר, שחוסר המושלמות שלנו זה דבר טוב וניתן לשיפור.
הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא... והשיב
לב אבות על בנים" [מלאכי ג', הפטרת שבת הגדול] . (אחת שאלתי2 .(
והשיב
לב אבות - להקב"ה, על בנים - על ידי בנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון, לכו
ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום (רש"י).
המעשה
שלפנינו אירע אצל זוג הורים הרחוקים מאוד משמירת תורה ומצוות, שבתם הקטנה, ילדה
כבת שמונה, השתתפה בשיעורי תורה לילדות בשכונה,
והרגישה זיקה ומשיכה רבה ליהדות. בשלב מסוים הילדה הודיעה להוריה כי אינה מוכנה
להמשיך להגיע לבית הספר החילוני בו למדה, וכי היא מעוניינת להירשם לבית ספר תורני.
ההורים, שהיו אנשי 'אנטי' שאינם מוכנים לשמוע כלל על קירבה לחרדים,
התנגדו בתוקף, אך לאחר תקופה ארוכה שהתעקשה הבת ולא הלכה לבית הספר, נכנעו ההורים
בלית ברירה לדרישתה, ורשמו אותה לבית ספר תורני.
מיום ליום
התחזקה הבת יותר ויותר בשמירת התורה, למורת רוחם של ההורים. היא אף ניסתה לקרב את
הוריה, אך הללו לא הסכימו להשתנות בשום אופן, ובשלב מסוים הודיעו לבת בנחרצות:
"אנו מוכנים שתישארי בבית הספר החרדי אך ורק בתנאי שמצוות את מקיימת בבית
הספר בלבד! כשאת מגיעה הביתה, איננו רוצים ש 'תבלבלי לנו את המוח'. לא נסכים
לראותך מקיימת מצוות כאן בבית, ולא נוהגת בשום 'סממן דתי'... את 'מכסת המצוות
היומית' תסיימי בבית הספר , ואם לא תספיקי - תשלימי למחרת!...".
באחד
הימים, פנתה הילדה המופלאה אל המורה שלה וסיפרה: "במשך חודשים ארוכים אני
משתדלת ומצליחה ברוך ה' לשמור בבית את המצוות בהיחבא. ולמשל, אני ממתינה לשעת
הכושר בה הוריי לא ישימו לב לרגע, ומיד אני נוטלת את ידי. כשאין ברירה אני עושה את עצמי כרוחצת את ידי מפני הלכלוך.
הברכות נאמרות בלחש באופן שאני מכסה את פי עם היד וכו'. רק בבעיה אחת נתקלתי - את
ברכת המזון איני יודעת לברך בעל פה, וחיפשתי אחר פתרון, כיצד בכל זאת אוכל לומר
ברכת המזון. ולבסוף מצאתי: את הברכון הקטן אני מחביאה בכיס החולצה, ולאחר כל
סעודה, אני ניגשת לשירותים, נועלת את הדלת, ומברכת שם את הברכה בלחש...".
המורה התחלחלה
למשמע הדברים. הילדה ספרה את הדברים מתוך שמחה וגאווה, כדי להוכיח למורתה עד כמה
היא משתדלת בשמירת המצוות, אך לא ידעה כלל שיש בכך בעיה הלכתית. המורה מיהרה לשאול את הגאון רבי יצחק זילברשטיין
שליט"א: כיצד עלינו להגיב במצב שכזה? האם יש להעיר את תשומת לבה של התלמידה,
שמדובר באיסור חמור של הזכרת דברים שבקדושה במקומות המטונפים, או שמא כדאי שנניח
לה להמשיך לנהוג כך בתמימות, כדי שלא להפיג אצלה את החשק וההתלהבות...? "
'השאלה הזו עולה עד לכיסא הכבוד", המליץ
הרב בפתח תשובתו, "מי היה מאמין שיש בתקופתנו ילדים המקיימים את המצוות
כ'אנוסי ספרד '..." ולמעשה
הורה הרב, כי לא נוכל לשתוק ולהרשות לה להמשיך לברך בבית הכיסא. ונראה שיש לייעץ
לברך את נוסח 'ברכת הזן המקוצר', המובא בשולחן ערוך (סי' קפ"ז ס"א):
"בריך רחמנא מלכא דעלמא מאריה דהאי פיתא". ובמשנה-ברורה (סק"ד)
מבואר, שניתן לכתחילה לחנך ילדים קטנים לברך בנוסח זה. ואמנם אין נוסח זה פוטר אלא
מברכת הזן בלבד, מכל מקום, בשעת הדחק שכזו, שאין באפשרות הילדה לברך
יותר מזה, יש לייעץ לה לברך על כל פנים ברכה קצרה זו בלבד. (כמובן שצריכה המורה
להסביר זאת לתלמידתה בפיקחות גדולה, באופן שלא תגרום לה להבין שעד היום נהגה שלא
כהלכה, שהרי יתכן ויגרום לה הדבר לחלישות הדעת, ולכן, המורה תפרגן ותחמיא לה,
ותסביר לה בחכמה שמעתה תברך באופן הנ"ל). לסיכום: יש ללמד את התלמידה לברך לעת עתה את
נוסח 'ברכת המזון הקצר'
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה