אנשים
מוכנים להקריב את חייהם למען עמם. מדוע? משום שהקיום האישי שלהם שואב את משמעותו
מההשתייכות לקולקטיב הנקרא "עם"
ה 'אמרי חיים' היה אומר, שדיבורו של האדם דומה לריחות הנודפים מן
הסיר. לפי הריח ניתן לדעת מה מתבשל בתוך הסיר, כן גם לפי דיבורי האדם - אפשר לדעת מיהו האדם ומהי דרגתו הרוחנית.
הגשמיות היא מקום מסוכן. לאדם אורבת תמיד הסכנה להישאב לתוך עולם חומרי
נטול רוחניות ולאבד את מעלתו האנושית. ישנן שתי אסטרטגיות להתמודד עם סכנה זו:
פרישות - התנזרות מהעולם הגשמי, וצניעות - חיבור לעולם הגשמי בתוך גבולות מוגנים.
הפרישות מתאימה לתכונה הגברית, המבטאת את עצמה באמצעים מפושטים . אולם
מהותה של הנשיות היא ביטוי של הרוחניות בתוך העולם הגשמי. הפרישות,
ההתרחקות מן הגשמיות, עלולה להרוס את האישה ואת הברכה שהיא מביאה לעולם.
היקום כולו מחולק לאורכו של קו הפרדה המבדיל בין זכר לנקבה – "כל מה
שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם". החיים הם ריקוד נצחי בין שני כוחות
אלה
הצעיף (ברכי נפשי).
בת
חרדית, שהייתה מעוכבת-שידוך, ניגשה לחנות כדי לרכוש צעיף. לאחר
שבחרה בסוג המתאים לה, התעניינה אצל המוכר האם הסחורה בחנותו נקייה משעטנז.
'אלא מה את חושבת?! – תמה האיש אשר על החנות; 'וכי אני אחזיק בחנות שלי
מוצרים שהינם בחשש שעטנז'?! אבל הבת לא סיימה בכך את הדין-ודברים עם המוכר, והמשיכה
לשאול אותו מה יהיה אם בכל זאת יימצא שעטנז בצעיף ? המוכר
הבטיח לה שבמקרה כזה ייתן לה זיכוי לרכוש מוצרים אחרים. למרות ההבטחה המפורשת
ביקשה הבת שהמוכר יעלה את התחייבותו על הכתב במסמך כתוב-וחתום.
והנה, מיד
לאחר שיצאה מן החנות, שמה הנערה את פניה אל מעבדת-השעטנז ברחוב הרב שך בבני
ברק, ומסרה את הצעיף לבדיקה. התוצאה לא איחרה לבוא: הצעיף לא רק
נגוע בשעטנז, אלא כל- כולו עשוי משעטנז... יותר משהכאיבה לנערה
ההוצאה הכספית הלא-גדולה, הציקה לה רמאותו של המוכר. הדבר הכאיב לה
במאוד, כיוון שהמוכר הבטיח בצורה הכי- ברורה
שהבגדים נקיים מכל חשש, והנה עכשיו היא מרגישה שהוא רימה והוליך אותה
שולל. כיוון שהיה בידה אישור מהמוכר שבמקרה שיימצא שעטנז היא תקבל
זיכוי, החליטה לגשת אל החנות ולתבוע את המגיע לה. אבל לפני כן היא ניגשה
אל אביה וסיפרה לו את הדבר. האב, ת"ח חשוב, הביע את דעתו שלכאורה אסור לה
להחזיר את הצעיף לחנות, כי בכך היא תכשיל נערות אחרות שירכשו אותו ועלולות
להיכשל באיסור שעטנז. הבת צייתה לדברי אביה ולא פנתה אל
המוכר. אבל, כעבור ימים אחדים הרגישה – בגלל
רמאותו של המוכר – שלא קל לה לסגת מתביעתה. בהסכמת אביה, היא
ניגשת אל רב נוסף, המגלה את דעתו שהדבר מותר, והיא יכולה להשיב את הצעיף
לחנות. חילוקי הדעות הנ"ל הביא אותה להחלטה להעביר את ההכרעה
הסופית בעניין לידי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. היא שיגרה את השאלה
בידי שליח, ותשובת הגרי"ש הייתה שאסור להחזיר את הצעיף לחנות . הפעם ידעה הנערה מעוכבת - השידוך
שאסור לה להחזיר את הסחורה, והחליטה לשרוף את הצעיף. אבל, בטרם
ניגשה למלאכת השריפה, החליטה לעשות דבר נוסף, חכם מאין כמוהו. היא
לקחה את הצעיף בידה, וניגשה אל מנהל הסמינר, הרב
כהנא, ושחזרה בפניו את מהלך האירועים מרגע הקנייה ועד פסק - ההלכה
של מרן הגרי"ש. לאחר מכן ביקשה מהרב כהנא שייכנס אל כל כיתה
בסמינר,ויציג את הצעיף בפני התלמידות, ויעורר אותן בדבר הצורך להקפיד בהלכות
שעטנז מחד, ולא לסמוך על הבטחותיהם של המוכרים מאידך. 'גם אני לא יכולתי
להאמין שהצעיף הזה, התמים-למראה, יהיה נגוע כל-כך בשעטנז, במיוחד
לאחר שבעל החנות דיבר בביטחון כה גמור שהסחורה שלו היא נקייה'. אמרה הנערה לרב
כהנא.
המנהל
עשה כדבריה, וכשהצעיף בידיו עבר בכל הכיתות, ועורר את הבנות כנ"ל . ומה קרה לאחר מכן? – עוד באותו ערב
הגיעה לבת מעוכבת-השידוך הצעה של בחור מצוין וירא-שמים, ולאחר שבוע שברו שם
צלחת
- - -
למרות שאין
בידינו אפשרות למדוד את ערך מעשי האדם, "ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל
דעות", כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה, היה בכך אות ומופת
שמעשיה של הנערה – שנהגה בחוכמה-רבתי ביקשה לעורר את התלמידות מפני
האיסור החמור – היו רצויים בשמים. המקור ממנו שאב ככל הנראה מרן
הגרי"ש אלישיב את הפסק שלו, שאסור להחזיר את הצעיף, הוא מהמשנה
במסכת דמאי האומרת: 'הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר, לא יחזיר עד
שיעשר' וכו'. והנה, מספר
הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, כשהייתי אצל מו"ח מרן
הגרי"ש, שאלתיו שלכאורה הדברים אינם דומים, שכן המשנה בדמאי עוסקת
באדם שעשה קניין בסחורה, ואילו במקרה של הנערה הרי סוכם מראש עם המוכר שאם
הבגד יהיה נגוע בשעטנז, המכר לא יחול והיא תקבל זיכוי, והמוכר אף צייד
אותה במסמך מפורש המאשר זאת. תשובת מו"ח הייתה ש 'אמנם הצדק איתך, אבל בכל זאת
אין להשיב את הצעיף לחנות'.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה