ארץ
אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. בדרך כלל לחם לבד קשה לאכול וצריך גם להטעים את הלחם,
אבל עני אין לו במה להטעים את הלחם, ואוכל לחם לבד, ואומרת התורה שתאכל לחם לבד ויהיה
לו טעם טוב וטעים, לא בגלל עניות אלא הלחם עצמו יהיה טעים וטוב, וזהו אשר לא
במסכנות.
בתחילה, כשירד
משה רבנו מן ההר הלוחות היו עדיין בבחינת "לחֹות הֵעדּות". אבל כשראה את
העגל ופרחו האותיות, הריָ שנותרו בידיו לוחותָ סתם, ולכן נאמר : "וישלְךִ מיָדוֶ את הֻלחֹת" (שמות לב, י"ט(
הגאון
הסטייפלער זצ"ל הזהיר מאד מהפגנת רכות וויתור לכל משאלות הילדים ולמילוי כל
חפצם. " כל המשברים נובעים מכך שנותנים לילדים יותר מדי", אמר.
חינוך: כתוב בפר' דברים 'כאשר תעשינה הדבורים', דבורה נותנת עקיצה וגם דבש,
לימוד על מחנך את אחרים שאם נותן עקיצה שייתן גם דבש.
אמונה משתלמת (על-פי סיפורו של ר'
חיים-עוזר מרינובסקי, בקובץ 'נצח דוד' א)
אורחים
רבים מילאו את חצר בית המלון הקטן בעיירה. באוויר הייתה שרויה רוח של דריכות
והתרגשות. בעל המלון נע בנמרצות בין החדרים, מתאמץ לעמוד בעומס הרב שפקד את
אכסנייתו הקטנה. לא בכל יום בא האדמו"ר המפורסם, רבי דוד מטולנה, להתארח
במעונו.
ופתאום
התחוור לבעל המלון כי אין חדר פנוי מכובד דיו בעבור הרבי. החדר שחשב להעמיד לרשות
הרבי ניתן לסוחר יהודי. באין ברירה נקש על הדלת וביקש מהסוחר לפנות את החדר בעבור
הרבי ולעבור לחדר אחר.
הסוחר
הסכים בחפץ לב. בליבו שמח על ההזדמנות להכיר מקרוב את הצדיק הנודע. מימיו לא היה
קשור עם חסידים, והייתה בו סקרנות להתוודע לאורחותיהם. הוא העביר את חפציו לחדר
שניתן לו, ועמד בחוץ, מתבונן בהמוני היהודים שנהרו אל האכסניה, בציפייה לראות את
הרבי ולהתברך מפיו.
רבי
דוד בא למקום ובעל המלון ליווה אותו אל חדרו והסתגר עמו לכמה דקות. לאחר מכן יצא
והלך לשוחח עם רעייתו, שישבה במשרד המלון. הסוחר, שעמד בקרבת מקום, היה עד לוויכוח
שניטש בין בני הזוג.
התברר
כי כאשר בעל המלון ביקש את ברכת הצדיק דרש ממנו רבי דוד לתת לו סכום עצום לצורכי
צדקה. הסכום שדרש הרבי עמד על מאתיים רובלים – לא פחות! האישה טענה: "הלוא
אלה כל חסכונותינו, ששמרנו לעת סגריר!". ואילו הבעל אמר: "אם הרבי מבקש
זאת מאיתנו, עלינו לתת לו את הכסף בשמחה".
תמיהה
מהולה בכעס החלה לפעפע בלב הסוחר ככל שהוסיף להקשיב לוויכוח שבין בעל המלון לאשתו.
תחושה קשה של אי-צדק מילאה אותו. הייתכן?! חשב, בזעם גואה, הלוא זה עושק ממש!
בסופו
של דבר, לאחר ויכוחים ולבטים, קיבלה האישה את עמדת בעלה, והשניים החליטו למסור את
כל כספם לידי הרבי. הסוחר, שהיה עד לכל זאת בעומדו מן הצד, לא ידע את נפשו מרוב
תסכול. לרגע חשב לגשת אליהם ולהעמידם על טעותם; להתריע לפניהם שהם עומדים לאבד את
כל כספם, אך הוא בלם את עצמו ונמנע מלהתערב בעניינם.
בשעת
לילה מאוחרת החל הקהל הרב להתפזר. הסוחר, שעמד מהורהר ליד חלון חדרו, הבחין פתאום
בשתי דמויות שיצאו אל חצר המלון. בנקל זיהה את הרבי ואת משמשו, והחליט להטות אוזן
לדבריהם.
למרבה
הפתעתו גילה שהטיול במתחם הוא לא פחות מסיור יזמוּת: הרבי הצביע על אזורים שונים
בשטח רחב הידיים, והקצה לכל אחד ואחד מהם ייעוד: "כאן אפשר לבנות בית בן שתי
קומות עם חדרים רבים. שם הקרקע מתאימה לאורוות סוסים", ועוד.
הסיבוב
בחצר ארך זמן רב, ובמהלכו דיבר הרבי כמשקיע שבאמתחתו הון רב. לאחר מכן שבו השניים
למלון, וכעבור זמן קצר עלו על העגלה וחזרו לטולנה.
הסוחר
נותר בחדרו תמה ומסויג על הליכותיו של הרבי ומעשיו המוזרים. אם עד עתה התייחס לחסידים
ולרבותיהם באדישות מסוימת, הרי עתה נהפך למבקר חריף.
שנים
רבות חלפו. יום אחד נזדמן הסוחר לאותו אזור, ושוב ביקש להתארח באותו מלון, אלא שלא
הצליח למצוא אותו. הוא ניסה לאמץ את זיכרונו, מתוך מחשבה שטעה בדרכו, אך הגיע
למסקנה שהוא עומד בכתובת הנכונה. ועדיין, בית המלון המוּכר לו אינו קיים. במקומו
עמד שם מבנה דו-קומתי רחב וחדש, וסביבו עוד מבנים.
פתאום
הבזיק זיכרון במוחו: הטיול הלילי של הרבי מטולנה בחצר המלון. לשונו נעתקה מתדהמה:
הבנייה החדשה תואמת להפליא את תכניתו של הרבי. הנה, כאן אורוות סוסים, ושם המבנה
ההוא. כל מה שאמר הרבי לגבאי – התממש. וכמובן המלון עצמו נבנה מחדש, גדול ומפואר
פי כמה וכמה.
נרעש
ומשתומם שאל הסוחר אצל בני המקום על דבר השינוי הגדול, והללו סיפרו לו כי בעלי
המלון התעשרו מאוד ובנו על אדמתם ממלכה שלמה. חרטה מילאה את ליבו של הסוחר.
"ברכת הרבי התקיימה, והכסף שדרש מבעלי המלון הוחזר להם בכפל-כפליים",
הרהר.
הוא
החליט לשים את פעמיו לטולנה, ולשאול את הרבי למה דרש סכום גדול כל-כך תמורת ברכתו,
שהרי אם בכוחו לחולל מופת שכזה – לשם מה נזקק לכסף.
הביט
בו הצדיק בעיניו הטובות, והשיב: "ראה, ברשותו של היהודי הזה היו מאתיים
רובלים. מפעם לפעם היה אומר לרעייתו: 'מה נעשה אם יגרשו אותנו מכאן? נאבד את מקור
פרנסתנו!'. אלא שמייד היה מתנחם ואומר: 'לפחות יש ברשותנו מאתיים רובלים. בעזרתם
נשיג מקור מחיה אחר'.
"בכל
פעם שהתעוררה בליבם דאגה כלכלית, היו השניים משקיטים את פחדיהם בעזרת מאתיים
הרובלים האלה. עד מהרה נעשו מאתיים הרובלים הללו משענת ביטחונם. במקום להשליך את
יהבם על הקב"ה, בטחו בכסף.
"הייתי חייב", המשיך הרבי,
"לבטל את ה 'עבודה זרה' הזאת כדי שאוכל לברכם ולגרום שהמזל יאיר להם פנים.
או-אז, כאשר הצליחו להיפטר מהתלות המוחלטת בכספם, זכו לברכת ה' ולעושר הגדול שציפה
להם".
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה