דבר
אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו' (ה, יב( כתב רש"י "מה כתוב למעלה מן העניין ואיש את קודשיו
לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה ". המפרשים
עמדו על הקשר שבגלל שלא הביא מעשרותיו יביא את אשתו לכהן, וכי מה המידה כנגד מדה
בזה? בספר "תהילה לדוד", תירץ
עפ"י הכתוב בבראשית (ב, כב) "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה",
ש"צלע" בגימטרי' 190 ו"חוה" בגימטרי' 19 שחוה היא
'מעשר' מן הצלע שלוקח מן האדם. לכן, כאשר האדם נמנע מלהביא את מעשרותיו אל הכהן על
כורחו יזדקק להביא מעשר אחר אל הכהן דהיינו את אשתו שהיא המעשר שלו כאמור. )תהילה
לדוד(
"דבר
אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות" (יד, ב) - משה נצטווה לדבר אל בני
ישראל לעשות תשובה, "וישובו". ועיקרה של התשובה לעשות חניה על יד הפה,
שלא לתת לפה יותר מדי חירות. (ר' משה מקוברין)
דַבֵּר
אֶל בּנֵי יִשׂרָאל ויָשֻׁבו ויַחֲנוּ לִפנֵי פִּי הַחִירֹת. - כל אחר מעבירות
שבידו, שיעשו חניה, לפני שנותנים דרור וחירות לפיהם – שלא ידברו מה שלא
צריך. (דבש השדה)
דבר
אשר אינו מוצא בו עניין- קשה לבצעו לזמן ממושך.
מאמא,
תפילתך התקבלה!!! (מאורות הדף היומי,
גליון 995)
מעשה מרטיט
לבבות ועוצר נשימה, שאירע ברוסיה הצארית בתקופת הקנטוניסטים, ואשר נשתמר מדור
לדור, עקב האמונה הכבירה ורגשות הטהרה הנעלים שנתגלו בו, סופר על ידי הגאון רבי
מנחם צבי ברלין שליט"א. זהו אחד מן המעשים אשר כל השומע אינו יכול שלא ליטול
מהם לקח מלא הכף.
שלטון
הצאר הרוסי, אכזרי ומר היה. בכל נתיניו התעלל שליט רשע זה, ואת עצמת שנאתו, הוא
תיעל אל קהילות היהודים אותן הניח למשיסה ולביזה. ילדים קטנים נחטפו מבתי הוריהם
לאור יום כדי לשמש כחיילים בצבא הצאר, וזוועות נוספות, אשר תוארו במקומות רבים, חקקו את שמו לדיראון עולם בדברי
ימיה הארוכים של האומה היהודית. בתוך ים האכזריות הנורא שבו ניסו היהודים לשרוד, נצצה קרן אור זעירה בדמות חוק מיוחד שקבע, כי אין לגייס
לצבאו של הצאר ילד יחיד לאם אלמנה. ילדים יחידים נקרעו מחיק הוריהם, יתומים
אומללים גם הם נתלשו מבתיהם, אך ילדים יחידים, אשר גם יתומים היו, לא הורחקו
מקינם. רחמים שכאלו. אולם חוק לחוד ומעשים לחוד.
היה
זה באחת העיירות הנידחות ביותר שברוסיה. בצהרי היום הופיעה לפתע פלוגת חיילים
במטרה לגייס ילדים מקרב תושבי העיירה. השמועה על בואם של ציידי הנפשות פשטה כאש
בשדה קוצים, ואיש איש עשה כל אשר לאל ידו כדי לחלץ את ילדיו מן הגורל האומלל שציפה
להם. הכול ידעו, כי ילד אשר "יחונך" בצבא הצאר, לא יתנהג
כיהודי בכל חייו הבוגרים. בודדים בלבד ניצלו מגורל זה ושמרו על יהדותם. החיילים שוטטו בשבילי העיירה, זועמים וכועסים על טרפם הנמלט
מתחת ידיהם. והנה, מולם חלף ילד יהודי בעל עיניים טהורות, תמים וקדוש, אשר לא ידע
מאומה על הסובב אותו. אביו
הלך זה מכבר לעולמו, עוד בטרם נולד אברמ'ל, וזמנה של אמו האלמנה לא היה בידה מעולם. את כל עיתותיה
הקדישה לעבודה מפרכת שהיה בה כדי לפרנס בצמצום את נפשה ואת נפש עוללה היקר לה מכל. תוך רגעים מספר הושלך אברמ'ל המבועת לעגלת החיילים, ויהודים
מבוהלים שהציצו מבין חרכי חלונותיהם המוגפים, הביטו בחרדה בזוועה הנוראה. הם לא יכלו לתאר לעצמם, כיצד ניתן ליידע את האם האומללה על
האסון המחריד שפקדה. איש לא יצא את ביתו. רבים רצו לסייע
לילד החטוף, אך הכול ידעו כי אין מה לעשות.
גזירה היא מלפני. בעיניים קרועות ובוכיות התבוננו
היהודים כיצד משתעשעים הגויים בילד הרך שבידיהם . יללותיו המחרידות הגבירו
את שחוקם ההולל של הפורעים שהגבירו את התעללותם בו, עד אשר החלו להשליכו ככדור
מהכא להתם ומהתם להכא.
בתוך
כך החלו מספר עגלות מן השיירה לנוע לכיוון היציאה מן העיירה, ואברמ'ל מת מות
קדושים, כאשר הושלך לעבר אחת מן העגלות ונרמס תחתיה. החיילים יצאו את העיירה כשהם מותירים אחריהם את גופתו הקטנה
של אברמ'ל, מתבוססת בדמה. אט אט, ללא קול, ללא אומר ודברים התקבצו אנשים סביבות
אברמ'ל, ועיניהם העצומות דמעו כמים על שבר בת עמי. לאחר שעה קלה הבינו הנוכחים, כי עליהם לטכס עצה כיצד לבשר
לאלמנה, כי היא הפכה גם לאם שכולה. לבסוף, נטלה קבוצת יהודים על עצמה את המשימה
הקשה מנשוא. בראש מושפל ובכתפיים שחוחות התייצבו חברי הקבוצה בבית מעבידתה של אמו
של אברמ'ל. בקול נמוך החל המבוגר שבחבורה לספר
לאם את תחילתו של המאורע. מידי פעם בפעם הוא השחיל פרטים קשים יותר ויותר, כדי
להקהות במעט את עוצמת הבשורה הקשה.
כאשר
שמעה האם שבנה נחטף על ידי חיילי הצאר, ובטרם הספיקו לספר לה את סופו האומלל, כבר
ראתה בעיני רוחה את אברמ'ל היקר הופך לחייל קשוח, מחוספס, מתרחק מן היהדות ונטמע
בקרב הגויים אשר איתם הוא עתיד לשרת שנים ארוכות. בו ברגע פכרה האלמנה האומללה את
אצבעות ידיה ונשאה את עיניה לאבינו שבשמים באמרה: "טאטע זיסר. אני מבקשת ממך. בני זה, מחמד עיני, מעולם היה משוש ליבי וחדוות נשמתי. עתה,
כאשר הוא נחטף על ידי ערלים בני עוולה, אנא, אבינו שבשמים, קחהו אליך! טול את
נשמתו הצחורה והכניסה תחת כסא כבודך, בטרם יפלו בה כתמים על ידי רשעים אלו
שידיחוהו מדרך היהדות. איני רוצה שאברמ'ל יהיה בידיהם של טמאים אלו. מוטב ימות
יהודי משיחיה כגוי!" בקול לא קול אמר לה היהודי:
"מאמא. תפילתך התקבלה!!! הקב"ה אסף את אברמ'ל אל חיקו. הוא מת כיהודי
קדוש!!!"
כעבור
מספר שעות השחירה העיירה הקטנה מהמון אדם. אמונתה הטמירה ועצמת רוחה של האלמנה
השכולה עשו להן כנפיים בכל הסביבה, ולא נותר איש בביתו. הכל הלכו ללוות את אברמ'ל הקטן בדרכו
לאביו שבשמים. במהלך מסע ההלוויה אל בית העלמין
שבקצה העיירה, הלכה האם ליד המיטה הקטנה עטופת הטלית, ובעודה מתעטפת ביגונה, לא
פסקה להודות ולהלל לבורא עולם, שחילץ את בנה מציפורני השמד! אמרו חכמי אותו דור, זהו שאמר דוד המלך בתהילים
(פח/יב): "הייסֻפר בקבר חסדך אמונתך באבדון". לעיתים, כאשר
נוכחים שהאמונה עלולה לירד לטמיון, אזי הקבר הוא חסד עבור האדם . אורח
חייהם המופלא של יהודי העיירות בגולה, שנוהל בהשקט ובצנעה אך מתוך מחשבה תמידית כיצד לקיים את
רצונו יתברך, למלא את מבוקשו,להישאר קרובים אליו וכך לזכות לחיי נצח, יכול לשמש לכל אחד
מאיתנו מקור לשאוב ממנו עוז רוח ותעצומות נפש. אנשים נפלאים אלו חיו כיהודים בכל רגע
מרגעי חייהם. רבות ניתן ללמוד מאחיזתם האיתנה בעץ האמונה, ומהכרתם, המדהימה
בעצמתה, שהקב"ה מנווט את עולמו בחן בחסד וברחמים, ומיטיב עם ברואיו בכל אשר
הוא עושה.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה