אמרי שפר
י"ט אב ה'תשע"ח
אמרו חז"ל,
אין הפרנסה נקנית לא בחכמה ולא בכישרון ומעש, אלא הכל בגזירת עליון. כמה שנאמר
[משלי כב, ב] 'עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ''.
בספר "בינה לעיתים" מסביר
את הפסוק הנאמר על פרשת המלך "וכסף וזהב לא ירבה לך ... ורם לבבך", כי
ריבוי כסף דומה לריבוי דם. כשם שריבוי דם מסכן את בריאותו של האדם, כך ריבוי כסף –
עשירות מרובה – מסכנת את נשמתו של האדם מישראל. במיוחד אם זורם בכסף זיהום מה
כגניבה, גזלה וכד'. וכשם שריבוי דם זקוק להקזה (הוצאת דם מהעורקים לשם רפואה), כן
יש צורך רב בהקזה מתאימה לצרכי צדקה וחסד לריבוי כסף. זוהי הרפואה היחידה הבדוקה
והבטוחה ביותר שהכסף לא יגרום לו סחרחורת ועיוורון נפשי.
בתורתנו הקדושה כתוב לאמר: ״ואכלת ושבעת וברכת את ד׳ א-לוקך״, וכן
אמר גם הנביא (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע והיללתם את שם ד׳ א-לוקיכם״, גם על
ידי אכילה עד כדי שביעה יכולים לברך ולהלל את ד׳ א-לקינו.
"והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך ... העדתי בכם היום כי אבד
תאבדון". (ח' יט'). וכהסברו של ה"חוזה מלובלין" שהקשה על הנאמר
"והיה" שהוא לשון שמחה בכל מקום, ומה עניין השמחה בשכחה? והסביר: עיקר
העונש הוא לא במה שהאדם חטא בשכחה, אלא משום שהוא עוד שמח בזה ומתרברב כאילו עשה
דבר חכמה – חכמה כעין זו מסוכנת ומערערת את יסודות הקיום של עם ישראל...
הרגל שנרפאה
בחלום ("פניני
פרשת השבוע" – הרב קובלסקי, בחוקתי תשע"ח(
קבוצה קטנה של
יהודים התגוררה בדורוהוי, עיירה קטנטנה ומנומנמת בפרבר שקט במזרח אירופה. בראשם
כיהן כרבי הרה"ק רבי יחיאל (טירר) מדורוהוי זי"ע, צדיק קדוש ונשגב
שהתהלך בצנעא הרחק מעין רואים. הרבי היה נכד הרה"ק בעל ה 'באר מים חיים'
וה'בעל שם טוב' הקדוש זי"ע, ולימים היה חותנו של הרה"ק רבי מאיר
מקרעטשניף זי"ע, ובחר לעצמו את העיירה השקטה, למען יוכל לעבוד את בוראו בהסתר.
באותה
תקופה, התגורר בעיירה בחור צעיר כבן 16 , שביום מן הימים תקפו אותו כאבים ברגליו.
לא מדובר בכאבים רגילים, אלא בכאבים עזים שפשוט שיתקו אותו, ריתקו אותו למיטה.
בימי ההתקף הקשים לא ידע את נפשו מכאב, לא הצליח להתרכז או לתפקד, כל כולו היה
נתון בצער מכאוביו. גם בימים אחרים התקשה ללכת, תמיד נכח הכאב בכף רגלו, לא נתן לו
מנוח... לאחר שכבר התייאש מהבטחות הרופאים, מהתרופות, מהשיקויים,
מעשבי המרפא ומסגולות שהעלו חרס, פסע הבחור בצעדים כושלים, תרתי משמע, אל ביתו של
הצדיק רבי יחיאל, לבקש את ברכתו ועצתו. הוא שירך את רגליו הכאובות, ובכניסתו אל
הרבי פרץ בבכי מתמשך, כשסיפר על הכאבים העזים העוברים עליו. הרבי בירכו וחיזקו, אך
ההטבה טרם הופיעה...
הימים
עוברים חולפים, והרה"ק רבי יחיאל נסתלק לבית עולמו, מותיר את יהודי דורוהי
שבורים ואבלים, ובתוכם – מיודענו הבחור שכל שיפור לא נרשם במצבו, ההיפך הוא הנכון:
עם כל יום שחלף המצב הלך והחמיר, בסתר לבו כאב על שלא זכה להבטחה מפורשת מפי הצדיק
כי ייוושע, על שהרבי הסתלק והותירו מיותם וכאוב...
באחד
הימים, הבחור שוהה בבית הכנסת המקומי, ולפתע – שוב התקף עז של כאב ברגליו. הבחור
החל לצעוק ולזעוק, לגנוח ולהיאנח. הכאב היה חד ומפלח, כואב ומטלטל... מעומק כאבו
העמוק החל הבחור קורא בקול לא לו: 'נשמה מעולם האמת שתעשה עמי טובה ותפעל אצל בורא
רפואות את ישועתי, אלמד לזכותה ארבעים פרקי משניות' - - - הבחור עודו מבוסס בכאביו ובדמעותיו, אך
התכוון לכל מילה בהבטחתו הנואשת. הוא קיווה שאחת הנשמות בעולם העליון תשמע את דבר
הבטחתו, ותפעל עבורו את ישועתו הנכספת. וכך אכן קרה.
מתוך
כאבו וזעקותיו נרדם הבחור, והנה חלום... ובחלומו, והנה הוא ניצב בתוך בית המדרש
הגדול בדורוהי , ובכותל
המזרח יושב הרבי הקדוש, רבי יחיאל מדורוהי זי"ע, מעוטר בטלית ותפילין. לפתע התרומם הצדיק ממושבו, ופונה
לעברו כשבידיו הוא חובק ספר משניות גדול. עוד כמה שניות הוא מתבונן במראה הנשגב,
ואז הרבי אומר לו: 'בני, הלא
הבטחת ללמוד 40 פרקי משניות, ואני מבקש לזכות בהם, מעתה הם שלי. וזה לך האות
– בקומך משנתך תראה כי רגליך נרפאו והכאב חלף עבר כלא היה. או אז זכור ואל תשכח
למלא את הבטחתך באמונה, וללמוד לטובת נשמתי ארבעים פרקי משניות!'
אחוז בהלה ושטוף
זיעה קרה התעורר הבחור משנתו הטרופה, זכר החלום עודנו מול עיניו, המראה הנשגב בו ראה את רבו מתגלה
אליו מהעולם העליון עודו עומד מולו חד כתער. בידיים רועדות החל למשש את רגליו,
בוחן את כל האזור שכאב, את כל המקומות בהם התפרצו ההתקפים, אך למרבה הפליאה ולגודל
ההתרגשות – אכן כן, הוא נרפא לחלוטין, אין זכר לכל הכאבים והמחושים שתקפו אותו
ברגליו מזה שנים!
למעשה,
היה זה היום האחרון בו חש החסיד בכאב. מאותו יום פסק הכאב ונעלם כליל, ואותו יהודי
שש שמח למלא את הבטחתו וללמוד את ארבעים פרקי המשניות שהבטיח, שהיו טובה כה גדולה
לנשמתו של הצדיק, והרעיפו עליו את הרפואה לה נכסף!
את
הסיפור הזה סיפר כ"ק האדמו"ר מנדבורנה מבני ברק זי"ע, וללמדנו בא: התורה
הקדושה רצופת אהבה, אוצר של סגולות. אין סגולה כתורה, אין לומדיה כישראל. לימוד
המשנה – הוא היהלום
שבכתר, הפנינה שבראש התורן. לימוד המשנה הוא מפתח עוצמתי חד וכביר, שמחולל ישועות
נכספות, אף למעלה מדרך הטבע. המשנה היא הטובה הגדולה שניתן לעשות לנשמות הנפטרים זיכרונם
לברכה – כי משנה אותיות נשמה . גם ברואי
מטה זוכים ליטול ממנה ישועות ורפואות, למלא חופניהם באוצר בלום של ברכה. הבה
נאמץ את המשנה בלימוד קבוע מדי יום, נזכה לקבל את מתנת המשנה מדי יום, ולמלא את
נפשנו באוצר תורני נצחי יקר ערך!
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה