אדם שלא נהנה מן העולם - מכל הטוב שהקב"ה נתן לו, עתיד ליתן על
כך את הדין... (ירושלמי קידושין ד, יב).
אין מעלית להצלחה, צריך לעלות מדרגה
מדרגה...
התורה עבורנו, כנהר עבור הדגים, מקום חיותנו. " וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים , " התייבשו
כדגים, נשמת היהודי מתייבשת בלא תורה.
'
והיה המחנה הנשאר לפליטה' (לב, יט(. בבראשית
רבה (פע"ו ס"ג), לימדתך תורה דרך ארץ שלא יניח אדם כל ממונו בזווית אחד. (השל"ה הקדוש)
חדר בתוך חדר (מאורות דף היומי, גליון
מס' 838)
שנים
מספר לאחר בואו לעולם, נלקחו ממנו הוריו והוא נותר יתום מאב ואם.
דווינסק,
עיר הולדתו, לא קסמה לו, והוא החליט לנטוש את ארץ מכורתו ולעלות ירושלימה, להסתופף
בצל גדוליה וחכמיה. בהגיעו לירושלים עיר הקודש הוא התחנך בבית היתומים דיסקין,
ובהגיעו לפרקו התייצב בפני דייני ירושלים ואמר בפניהם: "מאחר שבית הדין הוא
אביהם של היתומים, ואני יתום מאב ואם, הנני מודיעכם כי היום מלאו לי שמונה עשרה
שנים ומוטלת עליכם חובה להשיאני"...
התמימות
והרצינות של העלם הצעיר עשו להם כנפיים בין אנשי ירושלים, וכששמע המגיד המפורסם
רבי בן ציון ידלר זצ"ל את הדברים, חשק בו כחתן לבתו! תמימות היא השלמה שבמעלות. לא תמימות
הנובעת מכסלות, אלא תמימות ישרה והגונה. כך היה הגאון רבי שלמה סובול זצ"ל
לחתנו של המגיד. החתן הצעיר שמח בחלקו, לאו מילתא זוטרתא
היא ליתום מאב ואם לזכות באחת לאב רחום צדיק ותלמיד חכם כרבי בן ציון ידלר, וכמאז
ומקדם שקד על דלתי התורה והעבודה.
אותן
שנים היתה ירושלים דלה וענייה, עשירה באביונים. ר' שלמה פרנס את בני ביתו בקושי רב
ולא היתה בידו כל אפשרות לרכוש לעצמו ספרי לימוד כאוות-נפשו. לפיכך היה ר' שלמה מעתיק
בכתב ידו מספרי ראשונים ואחרונים שהזדמנו לידו והיה הוגה בגיליונותיו ומתעמק
בדבריהם כמוצא שלל רב. יקרה היא מפנינים.
ויגדל
האיש ויתעלה בתורה וביראת שמים. במהלך השנים הוא התכתב עם הגאון מראגטשוב, בעל
צפנת פענח, אשר נהג עמו בחביבות יתירה והתכתב עמו בתדירות של שני מכתבים לשבוע,
ולימים הודפסו המכתבים בספרו שלמת יוסף. גם עם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד
זצ"ל התכתב רבות, וכך זיכה את העולם בשו"ת שלמת חיים ובו למעלה מאלף
תשובות!
אם
היה מי שסבר תחילה כי תמים הנער, במהלך השנים נוכח לדעת כי תמימות רצינית לו ועמה
הוא חותר במעלה ההר ואף זוכה להגיע אל פסגתו. ר' שלמה היה שקוע יומם וליל בתורתו
עד שהיה לשם דבר בירושלים . ביום מן הימים נראה
ר' שלמה יוצא הרחובה ומחפש אחר דבר-מה. ערימת גרוטאות משכה את תשומת לבו. הוא תר
סביבה עד שסילק שברי עצים וגדודי אשפתות שכיסו על ארון ישן-נושן ובמאמצים מרובים
הוציאו מן הערימה והחל גוררו ברחובות העיר. מאן-דהואים אחדים הציעו את עזרתם ויחד
גררו את הארון בין הסמטאות הצרות ובכוחות משותפים דחקוהו לתוך הבית. " הבית" אמרנו,
לא ממש, לא במושגים של היום. היה זה חדר בגודל ממוצע שבפינתו האחת היה
ה'מטבח', שולחן וכסאות אחדים, וביתר חלקיו ישנו ושהו שמונה נפשות ביתו. מעט המחזיק
את המרובים. לא צריך להיות מעצב פנים כדי להבין שהכנסת ארון נוסף לתוך מקום צפוף
כזה אינה מעשה נבון. את הבגדים יש להערים בארגזים לגובה, או במדפים מקובעים על
הקיר, אך ארון? ובכן,
הסכיתו ושמעו. לא ארון היה זה אלא חדר ! ר' שלמה מיקם את
הארון בפינה, שלף את גגו, הכניס לתוכו כסא, סטנדר וגמרא, נכנס גם
הוא לתוך הארון, סגר את דלתותיו וקולו המתרונן נישא בחדווה! ר' שלמה צלל בים
התלמוד באין מפריע, יש לו פינה משלו... זו תורה וזו שכרה.
שכר
התורה אינו דווקא בתוספת חיצונית לה זוכה הלומד, כגון: ממון וכדומה, אלא משזכה אדם
לשקוד על התורה, עצם הנאתו מלימוד התורה הקדושה, היא השכר הגדול בעולם עד שאינו
זקוק לדבר נוסף. יכול אדם לשבת בתוך ארון הממוקם בחדר צפוף נפשות וחפצים ונפשו
מתרווחת ומתפשטת בהנאה על פני תבל.
זו
תורה וזו שכרה.
חוויית השבוע שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה