אמרי שפר ט' אדר א' ה'תשע"ו

 

פעם אחת בעיצומן של ההקפות הבחין דיין העיר בסנדלר פשוט שרוקד ומכרכר בכל עוז לכבודה של תורה. ניגש הדיין ושאל את הסנדלר בחיוך:" מה זאת יהודי שהנך כל כך שמח? אנו לומדים ואתה שמח? אומר לך – ענה הסנדלר – ביום הכיפורים אני עומד בתפילה ומתוודה: "על חטא שחטאנו לפניך בכפת שוחד" וכי אני לוקח שוחד?! הקשה הסנדלר – ומה לי שייכות לחטא זה?! אלא, השיב הסנדלר, כל ישראל ערבים זה לזה ומתוודה אני על חטאי הדיין, ואם אני שותף לחטאיך, שותף אני גם ללימוד התורה שלך!...

     פעם אמר הרה"ק רבי בערצי מנדבורנא זיע"א, (יומא דהילולא ג' אלול) שאדם כל כך שקוע בתאות הכבוד ר"ל, עד כדי כך, שבשעת פטירתו כשהולכין ללוותו לבית עולמו, לולי היה בו כוח, היה עומד ומחזיר ראשו, לראות אם חולקין לו את הכבוד האחרון כהוגן, ואם יש ציבור גדול בהלוויתו ר"ל.

     "פעם בכיתי בשל חסרון נעליים עד שראיתי ברחוב איש חסר רגליים"

     פעם כתב חסיד ואבא לנער נושר קוויטעל (פתקא) לרבו, בו ביטא את כאבו המר ותהה היכן נכשל בחינוכו שהרי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". הרבי ענה: במצב רגיל יש אמת בפתגם, אך כאשר נושבת רוח זרה חזקה, אזי ישנם תפוחים שנופלים רחוק. מאוד רחוק.

הסוד הגדול (פניני בית לוי, עלון 369)

     את יעקב הכרתי בתקופת עבודתי כפקיד, בסופרמרקט הענקי שעמד תחת ניהלו. דמותו היתה הדמות המרכזית ”בסופר“ , הוא היה המוקד המכריע בכל הנעשה, למן ההחלטות הגדולות ועד אחרון הפרטים. הוא זה שהביא לידי המונטין המשובח שיצא ל“סופר“, לידי השם הטוב שבפי הבריות על אודות השלווה השוררת, היחס המצוין והתפקיד המוצלח.  

     בשלב מסוים במשך היום עוזב יעקב את ה“סופר“ ויוצא לסידורים. איש מהעובדים אינו חוקר על פשר ההעדרויות האלה, הכל כבר התרגלו למציאות הזאת שיש ויעקב איננו,  על אף נחיצותו הרבה במקום.  בתחילת עבודתי כפקידו, אירע לא אחת שהייתי זקוק לו נואשות בהעדרו, ברם כאשר התקשרתי למכשיר האישי שלו,  מצאתי אותו לא זמין. לא רגילים היינו להתקשר לביתו, אבל גם כשהיה הכרח בלתי יגונה, הם לא ידעו לענות היכן הוא מצוי. הפקיד שענה במוקד הביפר המעביר ליעקב הודעות כתובות, הודיע מפורשות כי הנמען אינו עומד לתת מענה מידי. לא אחת הייתי צריך לתת מענה בעצמי לדברים שעלו על הפרק, או לדחותם עד בואו. היה זה חלק מ“נוף“ התפקוד השוטף.  

     כאשר שב והופיע מקדמים אותו הכל בטרוניה חמימה ”יעקב איפה היית?“ ”למה לא ענית? הרי כמעט...“ ויעקב היה מחייך ומתיישב אל שולחנו, מביט בניירות ובפקסים שנערמו בהעדרו, בשקט אופייני, מטפל בהם אחד לאחד ושב למסלולו.  בחלוף הימים שמתי לב כי הענין הזה חוזר על עצמו יום אחר יום בעקביות, משעה שתים עשרה לשלוש אחר הצהרים,  פחות או יותר. לאן מועדות פניו למשך זמן כה ארוך? הרי הבנקים סגורים בשעות אלה, גם פגישותיו, כאן הן נעשות ברובן, לאן אפוא מועיד את פניו מידי יום? לא הנחתי להרהורים סקרניים לפלוש אל תחום לא לי.

     ביום מן הימים התקשר אלי אבי שיח‘ וביקש את עזרתי הנחוצה לו מאוד:  אביו, הסבא הישיש, אמור להגיע לטיפול אצל רופא פרטי בקליניקה שבפאתי העיר. בכוחותיו הדלים, אין באפשרותו להגיע לשם בכוחות עצמו. יש לנסוע עמו לשם ומשם וגם להיות נוכח במהלך הטיפול ולקבל את הדיווח מפי הרופא המטפל. הענין אמור להתארך ואין ביד אבי את היכולת להקדיש את עצמו למשימה – כיוון שהיה מצוי מחוץ לעיר.  כמובן שנענתי לבקשה ונרתמתי לענין בהסכמה מלאה.  יצאתי את ה“סופר“ לקראת אחת עשרה בבוקר לעבר ביתו של סבא, סייעתיו בהתארגנות הארוכה ויצאנו אל השכונה שבפאתי העיר, הגענו אל הקליניקה במועד המתוכנן וב“ה הטיפול בוצע בהצלחה. בצאתנו הראה השעון על השעה שתיים, והבחנתי כי בבית כנסת סמוך מתארגן מנין לתפילת מנחה, סבא שמח על ההזדמנות להתפלל במנין מאחר שלא יכול היה תמיד לצאת מביתו לתפילה בציבור. סקרתי את היכל בית הכנסת, והנה בשולחן המזרחי כמנין יהודים - היושבים ושומעים שיעור בגמרא מפיו של המגיד שיעור. לפתע נדהמתי למראה עיני, לרגע סבור הייתי כי הנני הוזה, בין המשתתפים שגבם מופנה לעברי – ישב, לא אחר מאשר יעקב, איש ה“סופר“ ... הוא לא ראה אותי, ולכן מיהרתי לסלק את עצמי לצדדים,  כדי שלא יראה אותי. לא חפצתי להביכו, בהיגלות סודו.  בשעה שבפנים התפללו מנחה, התהלכתי בפרוזדור נרעש מן התגלית: מצא לו יעקב מקום מרוחק בקצה האחר של העיר,  להיעלם משתף העבודה ולקבוע לו עתים לתורה. התהלך אדם בחוץ שעל פי מעשיו הבנתי שהוא גבאי בית הכנסת, נכנסתי איתו לשיחה על אודות השיעור, והוא סיפר לי שהשיעור הזה כבר קבוע כאן כבר קרוב לעשר שנים, וכדי להבין היטב את מגיד השיעור, שהינו תלמיד חכם משכמו ומעלה, מגיעים חלק גדול מן המשתתפים זמן ניכר לפני השיעור, כדי להכינו לקראת שמיעתו. בהמשך השיחה הבנתי כי גם יעקב נמנה עליהם.  טרם קמתי לצאת לדרך עם סבא, התענין הגבאי לאן מועדות פנינו, ובשמעו, ביקש אותי לבצע עבורו שליחות, נתן בידי שקיק ובו מזוזות אחדות הצריכות בדיקה, אמר לי שעד הערב יבוא מגיה פלוני לקחתם ממני. רשמתי אצלי את הפלאפון של הגבאי באם יהיה בכך צורך, ויצאתי לדרכינו.  שבתי הביתה אחוז התפעלות מיעקב, היודע להתנתק מהכל בעיצומו של יום עבודה, להצניע מכולם את היעד ולהיתעלם אל עולם אחר שכולו תורה. החלטתי שלא אגלה זאת לאיש, אף לא אראה ליעקב שהנני יודע אודותיו.  

     היה זה בחלוף תקופה ארוכה, והנה אירעה בסופר תקרית מרעישה. בעיצומו של יום מכירות שגרתי, בשעה אחת בצהרים, נשמעה לפתע זעקת בהלה מכיוון הפתח, פרצה שם תגרה של ממש בין המאבטח לבין פועל ערבי שהוביל סחורה מאחת המשאיות, מן הסתם היה הפועל חשוד בעיני המאבטח והוא ניסה למנעו מלהיכנס, הלה הגיב על כך ב“ידים ידי עשיו“ וכתוצאה מן ההאבקות הוטח הפועל ארצה ונחבל קשות בראשו . הרעש והמהומה שפרצו, עוררו אנדרלמוסיה גדולה. חבריו הערבים של הפועל החלו להתפרע, ובחוץ הזעיקו עוברים ושבים את המשטרה בחושבם כי מדובר באירוע חבלני.  בינתיים הגיע אמבולנס אל המקום, ועמו קהל גדול של סקרנים וילדים שהתהלכו בסופר כבשלהם.  אנו העובדים היינו חסרי אונים, בלי לדעת אם לגשת לעזור למאבטח הכלוא בידיו של הנהג, או לסייע בריסון הערבים המסוכנים, או להדוף אל הילדים החוצה או לפקוח עין על הנעשה בכל רחבי הסופר... אצנו מפינה לפינה וחשנו כי אבדנו כל שליטה בנעשה.  בינתיים המשטרה סגרה את הסופר בפני הקהל והחלה לחקור את הנעשה, והמבוכה הייתה רבה. ”מי כאן בעל הבית“ הדהד קולו של החוקר, ”היכן בעל הבית?“ איש לא ידע להשיב היכן הוא, רק אני, ידעתי היכן יעקב, ובמוחי קדחה ההתלבטות:  האם לקרוא לו או לא? הרי מספר הפלאפון של הגבאי עודנו שמור אצלי, ויתכן שהוא נמצא בקרבת מקום ליעקב? אולי מאת ה‘ הייתה זאת, לתת בידי אפשרות להזעיק את יעקב לעת כזאת?! בחולשתי לא עצרתי בה ונכשלתי בהתלבטותי.  פניתי לצד והתקשרתי אל הגבאי, בקשתי אותו לגשת אל יעקב ולומר באוזנו כי מתחוללת מהומה של ממש בסופר שתחת ניהולו, אמבולנס ומשטרה, ערבים ואולי גם גנבים , ושהמשטרה מחפשת את בעל הבית...  בחלוף דקה, השיב לי הגבאי כי יעקב אינו חפץ לענות לדבריו,  ומבקש שלא להפריע לו.  בסופו של דבר לאחר שעה ארוכה, הגיעה המהומה לסיומה,  שעה שלוש, הגיע בשעה טובה יעקב, ראה שהמקום מתפקד כרגיל, הכל היה על תילו זולת המאבטח הנעדר...  רק בחלוף ימים אחדים, כאשר שככו העניינים, ניגש אלי יעקב בחיוך לומר לי שהפתעתי אותו ביום ההוא, שעה שהתקשרתי אל ה“בונקר“ שלו. בקול שקט אך סמכותי ביקש את הבטחתי שפעם ראשונה זו תהיה גם פעם האחרונה. הבהיר בפשטות שהמשך עבודתי בסופר יהיה מותנה בשמירה מוחלטת על סוד מקום המצאותיו בשעות היעדרותו!  הבן, הסביר לי הסופר מייצר בלי סוף דחיפויות, ואם כן לא אגיע לעולם לשיעור תורה קבוע. הקביעות שקבעתי היא יתד חיי, כל קיומי נשען עליה, וכל קיום הסופרמרקט נשען עליו,  התרופפות בקביעות היא התרופפות כל המפעל כולו.

     דבריו היו פשוטים וברורים, הפילו עלי הלם. הבטחתי לו בכל לבי שלא אעבור על רצונו. היום אני מגלה זאת כיון שיעקב שינה לחלוטין את סדר יומו ואת מקום עבודתו, הרבה דברים השתנו בחייו פרט לדבר אחד - קביעות העתים לתורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/