אדר ראשון ואדר שני : שמעתי מהר'
אברהם ששמע איש מפי איש עד הבדחן המופלא הגה"ח רבי שלום קעסלער: וכה
שאל: האם בשנה מעוברת שבה ישנם שני אדרים, מצות השתייה היא רק באדר ב' או חובה
בשני האדרים? והביא החכם הנ"ל אסמכתא מן התורה, כי החובה היא גם באדר א' וגם
באדר ב', ככתוב 'כי מן הבאר ההיא ישקו האדרים', היינו שצריך להשקות בשני האדרים.
ה"חתם סופר" מביא
את דברי המדרש, שבשעה שהחכם יושב ודורש, והעם שומעים, מוחל הקב"ה עוונותיהם
של ישראל. ומדקדק ה"חתם סופר", כיצד יתכן שמחמת מצווה כה קלה של שמיעת
דרשה בבית הכנסת מוחל הקב"ה על כל עוונותיהם של ישראל?! עוד דקדק ה"חתם
סופר" בלשון המדרש 'והעם שומעים', וכי יתכן שהחכם ידרוש והעם לא ישמעו ? ובאר: המדרש
מדבר כאן על פשוטי העם, בליל שבת קוראים הם את כל המודעות בלוח, ובין המודעות הם
מבחינים במודעה: '...בשעה פלונית ידרוש חכם פלוני בהלכה ובאגדה'. כעת עושים הם
חשבון: מהאגדה ודאי נהנה, אך מה לעשות, לפני האגדה יש קצת הלכה... נו, ניחא, נשב
קצת, נשמע איך שזה אומר כך וזה אומר כך, אחר כך ודאי נהנה מהאגדה. על כך שהם
יושבים ושומעים בסבלנות את דברי החכם, למרות חסר הבנתם בהם, ודאי מגיעה להם מחילת
עוונות. לכן, ודאי חשוב מאד שלא נעביר חלילה את השבת
בין כר וכסת, אלא נלך לבית הכנסת ונשמע את הדרשן, אפילו אם לא נבין, מחילת עוונות
ודאי יש כאן.
ושמרו בני ישראל את השבת (לא, ט"ז). אמר הרה"ק ר' מנדל מקוצק זי"ע איננו יודע מה רוצים בני אדם, בימות החול עושה כל אחד מה שלבו חפץ, וכשבא שבת
קודש הריהו מתעטף בקפוטה של משי, מתהדר באבנט שחור ועוטה את השטריימל, וכבר הנהו
מחותן עם 'לכה דודי', ואני אומר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת.
ושמרו בני ישראל את השבת )לא, טז(. רבי נטע
מאברי'ץ, תלמיד הבעל שם טוב, מיום עמדו על דעתו, לא ראה שינה בעיניו בשבת. אמר, כתוב 'ושמרו בני
ישראל את השבת', ומעולם לא מצינו שומר והוא ישן בעמדו על משמרתו. אף הוא היה אומר,
הקיסר נפוליון בימי מלכותו היה ממעט בשינה, אמר, 'חבל על כל רגע של מלכות'. והרי
כל ישראל בשבת מלכים ובני מלכים הם, והאדם שנתמנה מלך ללילה ויום אחד, כלום יעביר
ויבלה יום מלכותו בשינה.
לא מבין בסוסים (סיפורי
מגדולי הדורות על משניות)
כאשר היה רבי יוסף דב סולובייצ'יק צעיר
לימים, בקש לעשות את הדרך הארוכה מגליציה לליטא, על מנת לפגוש את הגאון רבי שלמה
קלוגר, רבה של העיר ברודי. כסף לנסיעה לא היה בדיו, והוא נאלץ להשכיר את עצמו
כעוזר לעגלון. אולם, רבי יוסף דב היה בן ישיבה, ולא הורגל מימיו בטיפול בסוסים.
וכאשר העגלון פרש למנוחה והשאיר את המושכות בידו, לא השתלט הנער על הסוסים. הם
דהרו כרצונם, שוטטו בשדה ונתקעו בביצה טובענית. בשלב זה התעורר העגלון והבחין בצרה
הצרורה. הוא נתמלא כעס על הבחור, גער בו נמרצות, וסטר לו על פניו אחת ושתים.
כעבור כמה שעות הגיעה העגלה ליעדה. רבי יוסף נפרד מהעגלון לשלום, ופנה אל ביתו של
רבי שלמה. הוא שוחח עמו בדברי תורה, ורבי שלמה התפעל ממנו מאוד. הוא הבין כי לפניו
עומד בחור שעתיד להיות גדול בישראל, ולכן כבד אותו לשאת דרשה בבית הכנסת. השמועה
על העילוי הצעיר עשתה לה כנפיים, וכל בני הקהילה התאספו לשמוע את הדרשה. בין
המצטופפים נדחק גם העגלון, אשר התנהג בחוסר כבוד כלפי רבי יוסף דב. כאשר הבחין
העגלון בפניו של הדורש, הוא החוויר כסיד וכל גופו החל לרעוד. "אוי
ואבוי!" לחש, "הכיתי תלמיד חכם גדול, גאון בתורה". מיד לאחר הדרשה
ניגש לרבי יוסף דב והחל בוכה. "אנא, רבי, מחל לי, לא ידעתי שכבודו גדול
בתורה". אבל רבי יוסף לא הבין על מה המהומה. הוא אחז בידו של העגלון ואמר לו:
"דע לך, שברגע שהכית אותי, דנתי אותך לכף זכות! הרי לא הכית אותי על כך שאיני
בן תורה, אלא על כך שאיני מבין בסוסים, ובאמת, אני לא מבין בסוסים.."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה