אמרי שפר ז' תשרי ה'תשע"ח

ביום הכיפורים יש ים של רחמים, אך צריך זהירות שלא נטבע בו! (ר' איצל'ה בלזר)

     בצחות אמרו, כי ממכלול הוויטמינים, הנחוץ ביותר להתפתחות הנער הוא 'ויטמין B .'שיפנים ויכריז "הַצְלָחָתִּי תלויה בי".

     בראש השנה נקרא ונאמר: "ותפילה, ותשובה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה". ואכן הצדקה והחסד הם מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, מלבד הקרן הקיימת לו לעולם הבא. זכאי הוא בזכותם לשנה טובה ומבורכת! אבל השאלה הנשאלת היא: תפילה ותשובה, ניחא. אפשר לקיימן מיד, בו במקום, גם ביום הכיפורים, ולהעביר את רוע הגזירה. אבל צדקה – הרי הכסף הוא מוקצה, היא תאלץ להמתין עד לצאת היום הקדוש. ומה יהיה בינתיים? אולם יש לדעת כי זו טעות מרה וגורלית! טעות לחשוב, שהצדקה נעשית בפרוטות ושקלים בלבד! לא ולא! חיוך לשני, הוא צדקה. התעניינות כנה בשלומו, ויתור פעוט )כגון על מקום ישיבה, על מחזור תפילה, על פתיחת הארון, על עליה לתורה!!( הוא צדקה וחסד בל יתואר! וטעות לחשוב שצדקה וחסד הם רק לעניים ואביונים. גם לעשיר ולנכבד, גם לשכן ולשותף, גם לאחים ולאחיות, בין אבות לבנים. מילה טובה, חיוך קורן, עידוד ומחמאה – והעברנו את רוע הגזירה.

     בשולחן הטהור של מוצאי יום הכפורים תש"ע ישב הרה"ק מ"שומרי אמונים זיע"א בדבקות ובשמחה, וכך אמר: אנו מבקשים בראש השנה "אם כבנים אם כעבדים" ואני מבקש ממך אבינו שבשמים: "היום תאמצנו", אם לא כבנים, לפחות תקבל אותנו כבנים מאומצים.

'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!' )כא, ז(. (דברים טובים – שופטים)

     ונבאר זאת בסיפור שמסופר במקרה מצער קרה אצלנו בשכונה. מהצוק הגבוה שבקצה השכונה, מאחורי שורת הבתים האחרונה הצופה אל הנוף המרהיב שבעמק, נפל ילד בן 12 והתרסק אל התהום הפעורה. אנחנו קוראים למקום הזה משום מה 'עזאזל' הוא מזכיר לנו את הצוקים התלולים שלשם היו שולחים את השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. זו הסיבה שאף אחד מילדי השכונה לא מתקרב לשם.  המקום מפחיד אותנו. טרשים וצמחיה סבוכה הרוחשת זוחלים ממינים שונים, וסכנת התדרדרות בצוק גורמים לנו לחפש מוקדי תעסוקה מעניינים יותר.

     אף אחד לא הבין מה בדיוק עשה שם רועי,  הילד שנפל אל התהום, מה בדיוק הוא חיפש שם . האמת היא שאף אחד גם לא בדיוק הכיר את רועי,  הילד גר בשכונה כבר כמעט שנתיים, אבל חברים לא היו לא. איך היו אומרים אצלנו בכיתה, 'אף אחד לא יורק לכיוון שלו'. אז אצל רועי זה היה הרבה יותר גרוע, אף אחד גם לא הסתכל לכיוון שלו. הוא הגיע לכיתה לפני כמעט שנתיים, הוא קיבל מקום בפינת הכיתה, ונשאר שם. בפינה. אף אחד לא הכיר אותו, אף אחד לא דיבר איתו, אף אחד לא הציע לו להכיר את השכונה החדשה, אף אחד גם לא הציע לו עזרה כדי להיכנס לעניינים. הוא פשוט היה שם,  כמו איזה עציץ קבוע בכיתה, כך גם היה רועי, עציץ.  אבל ההבדל הוא שאת העציץ משקים מדי פעם,  דואגים לו לאור ולאוויר. את רועי אף אחד לא השקה. כשכולם היו במגרש הספורט, היה רועי מסתובב בשכונה, מתבודד, כוסס ציפורניים ומחפש תעסוקה. כשאנחנו יצאנו למסלול אופניים, היינו רועים את ר??עי נגרר עם האופניים הישנות שלו במעלה ההר, אפילו לא עצרנו להגיד לו שלום, גם לא לעגנו לו. הוא פשוט לא היה קיים מבחינתנו . ועכשיו הוא כבר לא כאן, הוא כבר לא איתנו.

     בבוקר שלמחרת כינס מנהל בית הספר את כולנו, פניו היו חמורות, מעיניו נשקפה עצבות עמוקה, לידו עמדו המורים שנראו עצובים במיוחד, כאילו אחריות כבדה רובצת על כתפיהם. המנהל הביט בנו דקות ארוכות, העביר את עיניו מאחד לאחד, ואז שאל בקול עמוק ומלא יגון: 'האם תוכלו להרים את ידיכם ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה?' התקוממנו.  קפצנו בבת אחת, 'מה קשור?' 'איך זה קשור אלינו ?' 'למה מאשימים אותנו?', 'בכלל לא הכרנו אותו',  צעק פתאום גידי מהשורה האחרונה. 'זאת הבעיה,  שלא הכרתם אותו!' אמר המנהל ופתח את החומש שלפניו. הוא דפדף לפרשת שופטים שבספר דברים.  היינו מרותקים לשמוע על החלל שנמצא קרוב לעיר, גופת אדם שאין ידוע מי הוא, ומדוע מת . בטקס גדול ורב משתתפים מתכנסים כולם ליד הנחל, וזקני העיר רוחצים את ידיהם במימי הנחל המעורבים בדמה של עגלת בקר המסמלת את דמו של האיש שנשפך. ואז הם אומרים: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!' האם יעלה על הדעת,  שזקני העיר, האנשים החכמים והשקולים, הם ששפכו את דמו של האיש?! הם שזרקו את גופת החלל מחוץ לעיר?! ברור שלא! אבל בכל זאת יש גם להם קשר לאירוע, אמר המנהל וציטט את דברי חז'ל: 'אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה'. זקני בית הדין רוחצים את ידיהם ומכריזים: לא התעלמנו ממנו! הרעים המנהל בקולו. כי כאשר יש התעלמות, אי תשומת לב, חוסר מחשבה על הזולת, אי אפשר לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה! אם נקבל על עצמנו מהיום ולהבא, לראות את השני, לחוש במצוקותיו, לאהוב כל אדם ולהיטיב אתו ככל שאפשר, לא יהיה אובדנו של רועי לחינם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/