בישיבתו של
המהר"ם שפירא היה נבחנים כמה מאות דפי גמרא כדי להיכנס לישיבתו, אבל בני
רבנים נכנסו בלי בחינות, ולמה כי אמר שבמילא הם יהיו רבנים ואם כן לפחות
שלא יהיה עמי ארצות.
האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זיע"א אמר פעם על סבו, ה"שפת אמת" זיע"א שהוא זכה לאריכות
ימים, שאלו אותו איך אפשר לומר כן, והלא הוא הסתלק מן העולם בהיותו בן חמישים
ושמונה בלבד, השיב ה"אמרי אמת" לא אמרתי שהוא זכה לאריכות
"שנים" אלא לאריכות "ימים". ימיו היו מלאים וארוכים.
האהבה נולדה - השנאה נוצרה
הגדתי היום לד' אלוקיך.
ולכאורה מהו הלשון א-לוקיך ולא ח"ו א-לוקינו. ובזוהר הק' מובא שעד שאנו
בחו"ל הוא כביכול לא א-לוקיך כדאיתא כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו
א-לוה. וזהו רק בישראל שזהו א-לוקיך.
הימים חרוצים- והחיים קצוצים
המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א,
מעורר הרבה על עניין התשובה בחודש אלול, והוא מזכיר תמיד את מנהגם של הספרדים שכבר
מתחילת חודש אלול הם התחילו להשכים קום לאמירת הסליחות . ובהקשר
לכך, ציין את מה ששמע בשם הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל שאמר:
"הם ]הספרדים[ כבר
משכימים לסליחות, אנו עדיין לא משכימים לסליחות אבל לכל הפחות שנקום לתפילה...
המתפללים "והאר
עינינו בתורתך" עינים
זוהי המנהיגים כדכתיב "עיני העדה" וזהו שמתפללים שיאיר לתלמידי חכמים את
העינים, ובפרשתנו כתיב נמי "והיית משוגע ממראה עיניך" וזהו שיראו את
הרבנים איך הם נראים נשתגע לאיזה מצב הגענו (רבי
עקיבא אייגר זצ''ל)
זכרנו לחיים...
למענך אלקים חיים. -מה
פשר הלשון למענך א-לקים חיים? אלא כך דרך העולם, היה הרה"ק רבי יחזקאל
מקוזמיר זי"ע מבאר: אדם שנקלע לקשיים ועסקיו על סף התמוטטות, אזי הנושים
מסייעים בידו, מזרימים לו כספים, אשראי, וכל זאת למענם ולטובתם, כי אם יתמוטט כליל
ויוכרז כפושט רגל אין להם כל סיכוי לקבל אי פעם את כספם, אף אתה עשה כן, אבא
רחימאי, זכרנו לחיים, תשפיע עלינו עוד חיים וחסד, ותן לנו הזדמנות נוספת וארכה
להתאושש ולהוכיח את עצמנו, למענך, כדי שנוכל להשיב לך את החובות על רוב החסד
שהשפעת עלינו מאז ועד הלום.
את הברכה אשר תשמעו. (דברים טובים – ראה)
ישנם אנשים מחפשים את האושר וברכות בכל מיני מקומות בא התורה ואומרת את הברכה אשר
תשמעו, ונסביר זאת בסיפור ידוע על אחד שעלה על הרכבת, שני משרתים במדים סחבו את
מזוודותיו הכבדות, והוא בצעדים של מישהו שמרגיש שהעולם שייך לאנשים כמוהו פסע
לאיטו אל התא המפואר ביותר במחלקה הראשונה. מאחוריו פסע עוד מישהו בצעדים חרישיים
והשתכן בתא הסמוך. הרכבת תגיע בעוד שלושה ימים אל היריד הגדול, שם תכנן הסוחר
לקנות כמויות גדולות של סחורה. ובינתיים יש לו שלושה ימים של מנוחה מושלמת בתא
המפואר.
מהתא הסמוך הציץ
הגנב, שכנו של הסוחר העשיר ששמע על כוונותיו. הוא ידע שהסוחר לא יצא אל היריד
בידיים ריקות, בשביל לקנות סחורה צריך מזומנים, ומה יותר טוב מסוחר עשיר שנוסע
ליריד עם מזוודות עמוסות במטבעות זהב. לגנב הייתה סבלנות רבה, בכל פעם שהסוחר יצא
מתאו בדרכו לחדר האוכל או כשהרכבת עצרה בתחנה והסוחר היה יוצא להתאוורר היה הגנב
מתגנב מתאו ונכנס פנימה לתוך התא של הסוחר ומחפש את מטבעות הזהב המובטחות. הוא לא
התעצל, ובכל פעם שהסוחר רק יצא מתאו היה הגנב פותח את אחת המזוודות ומחפש ביסודיות.
הוא ערך לעצמו רשימה
של כל המקומות שחיפש בהם, הוא מיין את חפציו של הסוחר, בחן את כיסי הבגדים, ובדק
היטב את המזוודות למצוא אולי יש שם פתח צדדי או תא נסתר שנעלם מעיניו. כלום. הוא לא מצא כלום. אף לא מטבע אחת. הוא לא התייאש.
ביומיים שנותרו הוא סרק את תא הרכבת סריקה קפדנית ומדוקדקת, הוא הקיש על לוחות העץ
לוודא שאין שם איזה פתח חלול, הוא הרים את המזרן, פתח את הארונות, ואף טיפס עד
התקרה כדי לבדוק אם יש מצב שהמטבעות נמצאות אי שם למעלה בין לוחות העץ הכבדים. הוא לא מצא. נותרה עוד תחנה אחת והרכבת תגיע ליעד.
שלושה ימים של חיפושים והגנב נותר בידיים ריקות, לא יהיה לו מאין לממן את הנסיעה
חזור.
'תשמע אני מצדיע לך!'
פנה הגנב בהפתעה אל הסוחר העשיר, 'אני גנב מומחה ועוסק כבר שנים ארוכות בתחום.
תאמין לי שאני יודע לבדוק ולחפש, זה המקצוע שלי, אחי, אבל אתה, בפניך אני מוריד את
הכובע, כבר שלושה ימים שאני מחפש ולא מצאתי כלום, פשוט כלום, אפילו לא מטבע אחת.
אני יודע שיש לך, אף אחד לא נוסע ליריד בכיסים ריקים, ובוודאי שלא סוחר עשיר כמוך.
אז בבקשה ממך, רק בשביל הסקרנות שלי, תגלה לי איפה החבאת את הכסף.' הסוחר חייך
חיוך צופן סוד, הוביל את הגנב בזרועו והכניס אותו אל תוך התא שלו. 'היי, זה התא
שלי!' קרא הגנב. הסוחר המשיך לחייך' נכון! זה התא שלך, וזו המיטה שלך', אמר תוך כדי שהוא ניגש אל המיטה שבקצה התא ומרים
את המזרון, עיניו של הגנב יצאו מחוריהן, שקיות מלאות במטבעות זהב הונחו מתחת למזרן שלו,
אוצר אמיתי. 'איזה אידיוט אני! איזה אידיוט! הכול היה כאן ממש מתחת לאף שלי, ואני חיפשתי בתא
הסמוך. איזה אידיוט!' 'ידעתי שזה המקום האחרון שתחפש בו', אמר הסוחר ומיהר לקחת את
מטבעות הזהב שלו.
ואנחנו. איפה אנחנו
מחפשים את האושר שלנו?! האם אנחנו מרחיקים לכת אל התא של השכן לפני שאנחנו בודקים
מתחת למזרנים שלנו? האשראמים בהודו מלאים בצעירים שיצאו לחפש את האושר, שמבקשים
למצוא משמעות לחיים ולקיום, צעירים חסרי מנוח יושבים ברגלים משוכלות ושותים בצמא
את דבריהם של זקנים חסרי שיניים שמלמדים אותם על משמעות החיים ומטיפים לאהבה
אוניברסאלית שתוליד משמעות ותקווה. הם יושבים ושומעים, לומדים ומקשיבים, וכשהם
חוזרים ארצה ונקלעים לפתחו של בית מדרש, הם מגלים שהאושר והמשמעות וגם האהבה
נמצאים כאן מתחת למזרן שלהם.
את הברכה אשר תשמעו אל מצות ד' אלקיכם... והקללה אם לא תשמעו )יא, כז – כח(. (דברים טובים – ראה)
הכל תלוי בהאזנה. אם אין אדם שומע, עלול הוא להפוך אור לחושך, טוב
לרע ומתוק למר. מעשה ברועה, שהיה רועה את צאנו מחוץ לעיר, והייתה אשתו מביאה לו את
אכלו בשעה השישית. פעם חלתה אשתו ולא באה. הגיעה השעה השביעית והשמינית, והרעב
הציק לו. חשב הרועה ללכת לביתו, אבל בידי מי יפקיר את צאנו. נשא את עיניו וראה איש
אחד קוצר חציר. פנה אליו ואמר לו, "השגח בטובך על העדר עד שובי, ואני אתן לך
דורון בשכרך". אותו קוצר היה חרש, וסבור היה שהרועה מבקש ממנו את החציר בעבור
צאנו. אמר לו, "לך מעלי, כי יש לי חמש כבשים בביתי, ובעבורן קוצר אני את השחת". וסימן לו בידו שילך ממנו. אך רועה זה גם הוא חרש
היה, ולא שמע מה שנאמר לו. הוא ראה רק את תנועת ידו של הקוצר, והבין שאמר לו ללכת
לביתו לחיים ולשלום, ואל לו לדאוג לעדרו, שכן הקוצר ישים עליו את עינו. הלך הרועה
לביתו, אכל ושתה, שב לעדרו ומצאו שלם כבשה אחת לא נעדרה, הבין הרועה
שהקוצר קיים את הבטחתו, והחליט לשלם לו כגמולו. חשב, מה ייתן לו על שעה של שמירה, ייתן
כבשה שלמה הרי זה יותר מדי. החליט להגיש לפניו כבשה אחת, שהייתה צולעת על רגלה.
הכבשה הפריעה לעדר בלכתו, אבל בביתו של הקוצר הריהי אוצר יקר. נשא בידיו את הכבשה
והעמידה לפני הקוצר, ופיו מלא תודה ושבח. חשב הקוצר, "ודאי בא זה להאשימני,
שאני שברתי את רגלה של כבשתו, והוא דורש ממני לשלם את הנזק" מיד קרא בקול
גדול, "לא התקרבתי אל העדר, ולא נגעתי בכבשים, למה תעליל עלי עלילת
שווא." הרועה, שלא שמע את דבריו, הבין שהלה מסרב ליטול ממנו כבשה
בעלת מום. דחפה לעברו ואמר, "אל תביט אל מומה, שמנה היא ונותנת חלב למכביר. אם תשחטנה, יהיה לך בשר בשפע". הבין הקוצר, שהרועה עומד על תביעתו. חרה בו אפו והכהו על לחיו.
התחילו שניהם מתכתשים ומכים זה את זה.
והנה אדם אחד הלך במדבר
רגלי, וראה סוס תועה הולך לקראתו. עלה על הסוס ורכב לדרכו. עוד הוא רוכב, והנה ראה
שני אנשים מתכתשים ורבים. רצו אליו שניהם ואחזו ברסן הסוס, והתחילו לטעון באוזניו
את טענותיהם. זה צועק, "נשבע אני שלא נגעתי בכבשיו", וזה קורא,
"מתנה הבאתי וסטירה קיבלתי". אך אבוי, גם רוכב הסוס היה חרש, וחשב
ששניהם מאשימים אותו בגנבת הסוס! מיד נטש את הסוס ונס ברגליו. חשבו השנים,
"לבטח רץ האיש אל המושל, להאשימנו בשוד דרכים", מהרו השניים וברחו, ואם
לא מתו עודם מסתתרים עד היום הזה. על כך אמר הכתוב (ישעיה נה, ג) "הטו אוזנכם
ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים", כי
העיקר הוא השמיעה! כשם שלימוד התורה תלוי בשמיעת האוזן, כך היצר הרע משתדל להפריע
בעדה ולמנוע אותה ומנצל לשם כך את כל כוחותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה