אמר ה'
ליעקב אל תירא עבדי יעקב". ואיתא בשם בעל התניא, בשבת בני ישראל הם במדרגה
הגבוהה של ישראל, ובמוצאי שבת יורדים שוב למדרגה הנמוכה של יעקב, ולכן מזמרים
באותה שעה "אל תירא עבדי יעקב", שלא לפחד כלל, גם כאשר נמצאים במדרגות
הנמוכות.
המשגיח דלייקווד, הגה"צ
רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל, סיפר ששמע ממרן ראש הישיבה רבי אהרן קוטלר
זצ"ל, שבשעת מלחמת העולם הראשונה באו רבים אל ה"חפץ חיים" ושאלוהו
אם זהו הקץ, וזוהי מלחמת גוג ומגוג? אמר להם ה"חפץ חיים": שאחרי מלחמה
זו תהיה הפסקה, ואחר כך שוב תפרוץ מלחמה, אחרי כן יהיה הפסק נוסף ואחריו תהיה
מלחמה נוספת, ועם המלחמה ההיא יבוא המשיח!
הרבי הרש"ב אמר לבנו,
הרבי הריי"צ: מי שלומד שלושים מאמרים למגרס, למד שלושים מאמרים. מי שלומד
מאמר אחד שלושים פעמים בעיון — המאמר לימד אותו. והרי זו תכליתו של הלימוד.
" וישלח"
(ל"ב ד'). ידוע כי המלה 'וי' מרמזת על עצבות, ואין לאף יהודי להיות בעצבות
אלא בשמחה כמש"כ "עבדו את ד' בשמחה" (תהלים ק' ב') לכן צריך כל
יהודי לדעת "וי- שלח" את העצבות שלח ממך. )רבי נפתלי מרופשיץ(
מעשה בהורים אשר בנם המתמיד
גילה סימנים מדאיגים של עייפות וחוסר ריכוז. הם הביאוהו לבדיקות אצל רופא שפניו
היו חמורות סבר: "אני מאבחן פגיעה מוחית קלה אצל בנכם, וישנו חשש רציני
שהמדובר בגידול מוחי" קבע ובישר.
משך שעה ארוכה עמדו ההורים דוממים. ההלם היה נוראי.
החלו ביקורים תכופים אצל רופאים ואשפוזים ממושכים ובדיקות שאינן נגמרות. האב היה בעברו ממשפחה שומרת מצוות והתרחק מעט. כעת יעץ לו ידיד לכתוב לרבי מליובאוויטש את הבשורה הקשה ולהמתין לתשובתו.
כעבור ימים מעטים הגיעה תשובה פשוטה לכאורה. הרבי כדרכו ענה:
"אזכיר עה"צ" (על הציון). ופירושם של דברים: הרבי מבטיח להזכיר את העניין לברכה כאשר יהיה על הציון של חותנו, הרבי ריי"צ מליובאוויטש זי"ע.
ההורים התאכזבו מעט. ציפו לעידוד ולמשהו מעשי יותר. להבטחה בהירה. הוסבר לו שבתשובה כזו יש תקווה רבה. סימן שהרבי עושה מעשים שמימיים לבשורות טובות עבור הילד היקר. אבל כשהגיעו תוצאות הבדיקות היה המצב עגום. הרופאים לא נותנים כל תקווה. הדברים ברורים וחדים. הילד חולה במחלה ממארת, ולדבריהם נותרו לחייו רק שבועות אחדים...
ההורים מתהלכים כסהרוריים. שוב פונים אל מזכירות הרבי. בוכים על נפש הילד. ושוב משיב הרבי: "אזכיר על הציון".
המזכיר, דרכו עברה תשובת הרבי, מסביר לאב המודאג שנוסח תשובה זו אומר כמעט מפורשות "יהיה טוב". ההורים שבים אל מיטת בנם חדורים אמונה, בתקווה לראות שינוי לטובה.
עברו מספר ימים ומצבו של הילד לא השתפר. להיפך, הייתה ירידה תלולה. בשעה של חילוף משמרות, כשהאב שב לביתו למנוחה קצרה וטרופה הוא צונח תשוש אל הכורסה חולץ את נעליו מבלי לנסות אפילו להתיר את השרוכים.
כשהוא בוהה בחלל החדר ננעץ מבטו בתמונה התלויה מולו. תואר פניו של הרבי מליובאוויטש ניבט ממנו כשחיוך נסוך על פניו.
"הברכות שלך לא עוזרות, המצב רק מחמיר!" מצא את עצמו האב צועק אל התמונה... "אתה מחייך אבל אני לא יכול לחייך".
זעם ותסכול מילאו את מדעיו. ידו נשלחה כמו מעצמה אל הנעל המונחת בסמוך לו, הרימה והשליכה בחבטה אל התמונה...
מי יוכל לשפוט אב שבנו מוטל על ערש דווי...
כעבור שנתיים מאז:
למרות התחזיות הקודרות של הרופאים החל הילד מתאושש פלאים. תוך זמן קצר חזר לבריאותו. החיים חזרו למסלולם הרגיל. ההורים לעיסוקיהם והילד ללימודיו. כעת ממתינים לרגע בו יעברו לפני הרבי מליובאוויטש ויקבלו ממנו דולר לצדקה ולברכה.
והנה הם עוברים לפני הרבי. לא הספיקו לומר מילה והרבי פונה אליהם בחיוך אבהי: "נו, מה שלום ילדכם?"
ההפתעה הייתה גדולה: איך הכירם הרבי? וכיצד זוכר הוא את שעבר עליהם? האב התעשת מיד והשיב: "ברוך השם, הכול בסדר, בזכות ברכתו הקדושה של הרבי".
הרבי חייך חיוך רחב למשמע הבשורה הטובה, ואמר בפשטות ובחיבה:
"נו, ברוך השם", ובקול נמוך מהרגיל, הוסיף לאמור: "אך את המכה אני עדיין מרגיש"...
משך שעה ארוכה עמדו ההורים דוממים. ההלם היה נוראי.
החלו ביקורים תכופים אצל רופאים ואשפוזים ממושכים ובדיקות שאינן נגמרות. האב היה בעברו ממשפחה שומרת מצוות והתרחק מעט. כעת יעץ לו ידיד לכתוב לרבי מליובאוויטש את הבשורה הקשה ולהמתין לתשובתו.
כעבור ימים מעטים הגיעה תשובה פשוטה לכאורה. הרבי כדרכו ענה:
"אזכיר עה"צ" (על הציון). ופירושם של דברים: הרבי מבטיח להזכיר את העניין לברכה כאשר יהיה על הציון של חותנו, הרבי ריי"צ מליובאוויטש זי"ע.
ההורים התאכזבו מעט. ציפו לעידוד ולמשהו מעשי יותר. להבטחה בהירה. הוסבר לו שבתשובה כזו יש תקווה רבה. סימן שהרבי עושה מעשים שמימיים לבשורות טובות עבור הילד היקר. אבל כשהגיעו תוצאות הבדיקות היה המצב עגום. הרופאים לא נותנים כל תקווה. הדברים ברורים וחדים. הילד חולה במחלה ממארת, ולדבריהם נותרו לחייו רק שבועות אחדים...
ההורים מתהלכים כסהרוריים. שוב פונים אל מזכירות הרבי. בוכים על נפש הילד. ושוב משיב הרבי: "אזכיר על הציון".
המזכיר, דרכו עברה תשובת הרבי, מסביר לאב המודאג שנוסח תשובה זו אומר כמעט מפורשות "יהיה טוב". ההורים שבים אל מיטת בנם חדורים אמונה, בתקווה לראות שינוי לטובה.
עברו מספר ימים ומצבו של הילד לא השתפר. להיפך, הייתה ירידה תלולה. בשעה של חילוף משמרות, כשהאב שב לביתו למנוחה קצרה וטרופה הוא צונח תשוש אל הכורסה חולץ את נעליו מבלי לנסות אפילו להתיר את השרוכים.
כשהוא בוהה בחלל החדר ננעץ מבטו בתמונה התלויה מולו. תואר פניו של הרבי מליובאוויטש ניבט ממנו כשחיוך נסוך על פניו.
"הברכות שלך לא עוזרות, המצב רק מחמיר!" מצא את עצמו האב צועק אל התמונה... "אתה מחייך אבל אני לא יכול לחייך".
זעם ותסכול מילאו את מדעיו. ידו נשלחה כמו מעצמה אל הנעל המונחת בסמוך לו, הרימה והשליכה בחבטה אל התמונה...
מי יוכל לשפוט אב שבנו מוטל על ערש דווי...
כעבור שנתיים מאז:
למרות התחזיות הקודרות של הרופאים החל הילד מתאושש פלאים. תוך זמן קצר חזר לבריאותו. החיים חזרו למסלולם הרגיל. ההורים לעיסוקיהם והילד ללימודיו. כעת ממתינים לרגע בו יעברו לפני הרבי מליובאוויטש ויקבלו ממנו דולר לצדקה ולברכה.
והנה הם עוברים לפני הרבי. לא הספיקו לומר מילה והרבי פונה אליהם בחיוך אבהי: "נו, מה שלום ילדכם?"
ההפתעה הייתה גדולה: איך הכירם הרבי? וכיצד זוכר הוא את שעבר עליהם? האב התעשת מיד והשיב: "ברוך השם, הכול בסדר, בזכות ברכתו הקדושה של הרבי".
הרבי חייך חיוך רחב למשמע הבשורה הטובה, ואמר בפשטות ובחיבה:
"נו, ברוך השם", ובקול נמוך מהרגיל, הוסיף לאמור: "אך את המכה אני עדיין מרגיש"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה