" אסור לאדם לומר על ילדים שהם אינם
טובים. כל ילד הוא חלק אלו- ה ממעל, כל
ילד הוא צלם א-לוקים. אם אדם יבוא ויאמר על ילד שהוא איננו טוב, הרי זה כאילו ששמע
על פרי מסוים , שהוא מאוד טוב והלך וקטף את הפרי בהיותו בוסר, אכל אותו עם הקליפות והחרצנים, ואמר , כי הפרי
כלל איננו טוב. וכל זאת מדוע? אך ורק משום שקטפו שלא בזמנו ולא אכלו בצורה הראויה. לפני קטיפת הפרי ואכילתו יש צורך לחכות שיצמח
ויגדל, יש לטפח אותו כראוי, להשקותו ולדשנו, ורק אז יוכל לראות פירות טובים
ומוצלחים".
הטעם דבחנוכה נוסח הברכה הוא ״ להדליק נר
חנוכה ״ ובליל שבת הטעם הנוסח הוא ״להדליק נר של שבת״, שנר חנוכה אסור להשתמש לאורה,
ולזה אומר ״נר חנוכה״, להורות כי חנוכה אינו כי אם למצות חנוכה. מה שאין כן בנר
שבת, הכוונה נר שאנו משתמשים בו, ונרו יאיר לתועלתנו, וזה הנר המאיר הוא של שבת
(ברכי יוסף סימן תרע״ח(
היכן הוא המקור לתת דמי חנוכה לילדים. והביא ראיה ממה שמובא בגמרא שאסור להרצות מעות
כנגד נר חנוכה (שבת כב.). ולכאורה צריך ביאור, הרי שם מדובר על הדין שאסור להשתמש
לאורה, אם כך מדוע הזכירו דווקא שאסור להרצות מעות, וכי חסר מלאכות ששייך לעשות
לאורם של נרות החנוכה? אלא סימן הוא שיש
ענין של דמי חנוכה, וכשבאים הילדים נותנים להם מעות חנוכה, וממילא היה זה מצוי
שצריכים לספור המעות ליד הנרות, ועל זה בא החידוש בגמרא שאסור להרצות מעות כנגד נר
חנוכה, שלא נחשוב שמכיון שדבר זה הוא מענייני החנוכה ואולי יש לזה שייכות לפרסומי
ניסא יהיה מותר להרצות ליד נרות החנוכה, לכן הזכירה הגמרא שאסור להרצות מעות. שאל הרה"ח ר' משה שרייבר, אם כך מדוע
העניין לתת דמי חנוכה דווקא לקטנים...
בחריפותו אמר האדמו"ר מסטריקוב: "הגדולים יודעים כבר שהכסף אינו
שווה כלום..." ("שיחות קודש" וישב תשס"ד(
''הנני ידיד נפשו המברכו בברכת שמחת חנוכה,
ויהי רצון שהנסים שנעשו לעם ישראל בימים ההם יתקיימו בזמן הזה ביתר שאת ורוב עוז
בביאת משיח צדקינו בב"א, החותם לכבוד התורה בלב ונפש, מנשה הקטן".
(שו"ת "משנה הלכות" ט"ו ר"ז(
״ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח״ (בראשית
לט,ד). יוסף הוסיף להיות קרוב אל הקב״ה גם כשהיה טוב לו, גם כשהיה איש מצליח. (רבי
בונם מפשיסחה)
״ויוסף הוא השליט... הוא המשביר״ (בראשית
מב,ו). יוסף לא הלך בדרכם של מנהיגים מסוימים, שבהתמנותם לתפקיד הם מתיישבים בראש
באפס מעשה ומסובבים עצמם במחנה של שמשים ומשרתים. לא כך נהג יוסף, אלא הוא עצמו
'השליט' והוא עצמו 'המשביר'. (רבי משה-לייב מסאסוב)
״ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח"
(בראשית מא,מה). פרעה שינה את שמו של יוסף מפני שלא רצה לידו אדם בעל שם יהודי,
אבל יוסף לא קיבל זאת, כפי שנאמר בפסוק: ״ויצא יוסף על ארץ מצרים״; הוא הוסיף
להיקרא בשמו היהודי, והשם 'צפנת פענח' לא נזכר עוד. (ילקוט דוד)
״יעשה פרעה ויפקד פקידים״ (בראשית מא,לד).
יוסף נהג בחכמה – את המשימה להחרים תבואה מבני העם הועיד לפרעה – ״יעשה פרעה ויפקד
פקידים״; יעשה הוא לעצמו שונאים בקרב העם; ואילו את חלוקת התבואה לאחר מכן נטל
לעצמו. (אמרי שפר)
פח השמן של החזון איש זצ''ל (לקראת שבת מלכתא – פרשת
וישב)
מרן החזון איש היה גר בגבעת רוקח, ליד ישיבת
סלבודקא עד שנת תש"ז. (בסוף ימיו עבר לרחוב חזון איש(.
בשנת תרח"צ עלה מהונגריה יהודי ירא
שמים בשם ר' יעקב שוורץ ז"ל. שפתח חנות מכולת באזור. לפני חנוכה היו מוכרים בחנות גם נרות ופחיות של
שמן זית. שמן הזית היה אז יקר מאוד, וכמעט לא נמצא מי שיקנה אותו. רק מעט אנשים, שהיו מהדרין מן המהדרין היו קונים את השמן
היקר.
בשנה הראשונה לפתיחת החנות, הביא בעל החנות
כחמש פחיות של שמן זית, הוא לא ידע כמה אנשים ירצו לקנות את המוצר היקר הזה. הפחיות של פעם, עשויות היו מפח דקיק, שעלול היה
להינזק מכל מכה קטנה, פעמים רבות היו הפחיות נסדקות ותכולתן הייתה נשפכת. רבי יעקב
שמר על האוצר היקר במדף גבוה, כדי שלא ייהרס . יום אחד, הגיע יהודי ירא שמים וביקש
לקנות פחית של שמן זית. בדחילו ורחימו עלה רבי יעקב על הסולם וניסה להוריד את
הפחית, אך אבוי, תזוזה לא נכונה גרמה לצניחת הפחית הישר לצינורות הגדולים שהחזיקו
את המדפים והיו נטועים עמוק באדמה. משום מה כאשר "נבנתה" החנות, לא סגרו
את הצינורות מלמעלה. ההפסד היה גדול. כעת נשארו רק ארבע פחיות.
בלילה, לאחר תפילת ערבית, קרא בעל החנות
לאחיו מוטל שיבוא לעזור לו לחלץ את הפחית שנפלה, אולי בכל זאת יצליח להציל מעט מן
השמן שהיה בה. ניסו שני האחים לחלץ את הפחית, זה מושך מפה וזה מושך מפה, כמעט
שהצליחו, אך הפחית החמקמקה נשמטה מידיהם ונפלה בשנית. אזרו השניים את כוחותיהם,
נחושים להציל את המעט שאולי עוד נותר.
ניסו וניסו, אך לשווא, הפחית הייתה תקועה עמוק ורחוק, ולא הייתה שום דרך
להגיע אליה. הצטער בעל החנות על אובדן
הפחית, אך מיהר להזמין את הרתך שיסתום את הצינורות, וימנע אובדן של רכוש יקר
נוסף. השנים עברו חלפו, והמעשה נשכח מליבם
של האחים. בינתיים, עבר מקומו של שמן הזית, וירד למדפים הנמוכים יותר.
בשנת תש"ח עם קום המדינה, היה המצב
הכלכלי חמור ביותר. בכל א"י לא ניתן היה להשיג שמן זית. מיד אחרי סוכות יצא
רבי יעקב לתור את הארץ בניסיון נואש להשיג מעט מן השמן הנכסף עבור נרות החנוכה, אך
מסעו היה לריק, טיפת שמן לא נמצאה לו לרפואה.
שבוע לפני חנוכה הגיעה הרבנית קרליץ, אשתו של החזו"א, לגב' שוורץ
ושאלה: "נו, יש חדש עם שמן הזית?" "אוי רבעצין", נאנחה בעלת
החנות, "בעלי כבר התייאש מלהשיג את האוצר היקר הזה, בכל הארץ לא מצא ולו טיפה
אחת קטנה"... הרבנית שבה לביתה בפחי
נפש. יומיים לפני חנוכה, שבה הרבנית לחנות
ושאלה: "האם כבר הגיע השמן?" " לא, לא הגיע", חוזרת בעלת
החנות על דבריה, " כבר אמרתי לך שאין להשיג אותו" הרבנית חוזרת לחנות
כעבור חצי שעה ואומרת: "אינני מבינה,
בעלי הרב, טוען בתוקף שבחנות של שוורץ יש שמן זית, חייב להיות פה! אולי תחפשי שוב?" " כיצד זה
יתכן?" מופתעת בעלת החנות, "הנה, הביטי, כל המדפים פתוחים לפניך"
... בחנות הקטנה, שהכילה מספר כה מועט של מוצרים, ניתן היה לראות בנקל שאין שום
פחית של שמן זית על המדפים. הרבנית עזבה
את החנות בידיים ריקות. אך גברת שוורץ,
שהייתה יהודייה הונגריה בעלת אמונת חכמים חזקה ותמימה, לא אמרה נואש. כאשר שב בעלה
מן השיעור הקבוע בדף היומי סיפרה לו את פרטי המעשה, כיצד אמר החזון איש בביטחון כה
רב כי בחנותם ניתן להשיג שמן זית. הבעל לא
ידע כיצד לעזור לה: "מה אפשר לעשות?! השנה אין לי"... לפתע נזכרה האישה: "האם זוכר אתה? לפני
הרבה שנים, כבר אינני זוכרת מתי, נפלה פחית לתוך אחד הצינורות..." "מי
אמר שהיה זה שמן זית?" שאל רבי יעקב בספקנות, "אולי הייתה זו פחית של
סרדינים? וגם אם כן, הרי ניסיתי בזמנו להוציא אותה בעזרתו של אחי ולא הצלחנו, היום
בוודאי הכל מלא בחלודה..." אך האישה
לא אמרה נואש: "אולי אתה זוכר באיזה עמוד זה היה?" " אני ממש לא
זוכר", ענה הבעל בעייפות, "ומה את רוצה שנעשה עכשיו??"
"יענקל, יענקל", קוראת האישה בעוז, "אם החזו"א אמר - אז יש פה
, חייב להיות!" " האם את מתכוונת לפרק את כל החנות??" שואל הבעל
בתדהמה, " כן", עונה האישה בלהט, "בקשתו של החזון איש - שווה כל
מאמץ!"
לא נותרה לו כל ברירה, והוא מרוקן בזריזות
את המדפים, מביא מברג ומפרק אותם אחד לאחד. אחר כך מחפש בעל מלאכה ערבי שיעקור לו
את הצינור הימני שמחזיק את המדפים. הצינור תקוע בעומק של מטר בתוך האדמה, והערבי
מתחיל לעבוד. כעבור שעתיים וחצי, מלאה כל
החנות באבק, הכל שבור ומפורק. רבי יעקב, בכוחות משותפים עם הערבי, מוציאים את
הצינור מבטן האדמה, אך הצינור – ריק!!
האכזבה רבה. ההרס והבלגן גדולים, והתשלום לבעל המלאכה – גם הוא לא זול. אבל האישה הצדקת לא מתייאשת: "יענקל, אם
לא מצאת בצינור הימני, נסה עכשיו את הצינור השמאלי!" הערבי ממשיך במלאכתו
ושובר במלוא המרץ. אחרי שלוש שעות מסיים
הערבי את מלאכתו, וביחד עם הערבי הוא שולף את הצינור. הצינור יוצא מבטן האדמה,
ולפתע, מתגלגלת לה מעדנות על רצפת החנות - פחית שמן זית מלאה וחתומה. פח שמן
בחותמו של הכהן גדול, אין שום סדק! ר'
יעקב תופס את הפחית בשני ידיים, משאיר את הערבי עם הצינורות על הרצפה, וביחד עם
אשתו הם רצים לביתו של החזו"א: "רב'ה, הבאנו לכם את שמן הזית!!"
החזו"א רואה את השמן ואומר בשמחה: "אמרתי לכם, ידעתי שבחנות של שוורץ
נמצא שמן זית" .
בני הזוג
היו מאושרים. החזו"א שילם להם טבין ותקילין, סכום שכיסה את כל השבירה, ור'
יעקב אמר לאשתו: "לפני עשר שנים, לא העלינו בדעתנו, מדוע זה שכחנו לסתום את
פתחי הצינורות שבחנות, אך הקב"ה, שמנהל את העולם, ידע גם ידע שבעוד עשר שנים,
בשנת תש"ח לא ניתן יהיה להשיג שמן זית, מיד הוא שמר פחית אחת של שמן זית
לעושה דברו, לחזו"א. זו גם הסיבה שלא הצלחנו לחלץ אותה משם, כי הפחית הזו
הייתה כבר שמורה למרן החזון איש!!"
שעשה ניסים לאבותינו... (אמונה שלמה – יש"כ למחבר הסדרה הרב צבי נקר שהעביר
לנו את הסיפור. )
מעשה ביהודי שעבר את מאורעות השואה על גופו
ועל רוחו, ומרוב ייסורים ותלאות שעברו עליו נחלשה אמונתו רח"ל, והוא החליט
לשנות את דרכו וללכת בדרך לא טובה, הוא התחתן עם אישה שגם עברה את כל מאורעות
המלחמה ובנה את ביתו ללא שום סממן יהודי, הוא הקפיד למחוק כל זיק המזכיר את צור
מחצבתו, וחיפש לו מקום רחוק ונידח בו אין מתגוררים יהודים כלל, החליף את שמו לשם נוכרי וכך הבטיח לעצמו שילדיו
לא ידעו מאומה שיש יהודים בעולם המאמינים בה' ומקיימים מצוותיו ושהם עצמם בעצם
שייכים לעם הזה , במשך השנים נולדו לו שלושה ילדים, הם גדלו בחברת הגויים התנהגו
כמותם ולא היה ניכר שום הבדל ביניהם.
ויהי היום נעשה בנו הגדול בן שלושה עשרה
שנים, קרא לו אביו ואמר לו, "היום הזה נחגוג את יום הולדתך ביתר שמחה מכל
השנה, מוכן אני לצאת עמך לעיר הגדולה,
נעבור בין החנויות הגדולות הרבות ומה שתאווה נפשך אקנה לך ככל שיעלה הדבר,
אתה תבחר ואני אשלם! שמח מאד הבן לדברי
אביו ויצאו שניהם אל העיר הגדולה כשהם מסתובבים להנאתם בחוצות העיר וברחובותיה.
הנער התבונן בחלונות הראוה, פעמים אף נכנס פנימה, הביט מקרוב על המוצרים המוצעים
למכירה, החנויות קרצו לעיניו, ובעיניו תר למצוא מתנה יוקרתית שתהווה מזכרת מיוחדת
ואשר תגרום לו תענוג גדול ביותר.
בעודם מטיילים להנאתם, חלפו ליד חנות של
מוצרי "יודאיקה", שם נפרשה גלריה מהודרת של כלי יהדת עתיקים, חפצי
אמנות, שופרות מסוגים שונים, גבעים לקידוש, פמוטים עתיקים ויפיפיים, ואף חנוכיות
בשלל צורות וגוונים, משום מה נמשכה נפשו של הנער לאותה חנות, ואף שאביו ניסה
להניאו מלהיכנס אליה באמרו "הכל כאן עתיק ומיושן, אין מה לחפש פה הבה נתקדם
לחנויות חדישות יותר" התעקש הנער שברצונו להיכנס פנימה לבחון מקרוב את
המוצרים שראה בחלון הראוה. "והלא הבטחת שתקנה לי כל מה שאחפוץ, ואולי פה אמצא
את שאהבה נפשי" טען הבן. לא נותרה
לאב ברירה, והם נכנסו פנימה. הנער הביט על המוצרים בהשתאות. לפתע צדה עינו על אחד
המדפים מנורה עתיקה. הייתה זו חנוכיית עץ גלופה ביופי והדר שמאד הרשימה את הנער.
הוא הביט ארוכות במנורה שנבנתה מתיכות עץ מגולפים ואז פנה אל אביו ואמר לו:
"אבא, בזאת חפצתי כמתנה ליום הולדתי". כשהוא מצביע באצבעו על המנורה
שעמדה על מדף נפרד מעל לכל החנוכיות האחרות.
האב נתקף בכעס וחרדה, הוא נפחד מהמחשבה שמא נתפס בנו בענייני יהדות. הבן
כמובן לא ידע מאומה על המתחולל באותה שעה בנפש אביו, כמו שלא ידע כלום ממהותה של
המנורה ומצוותיה ולמה היא מיועדת, " משהו פנימי" העצים אצלו את מראה
המנורה ולכן ביקש לקנותה. האב ניסה לשדל
את בנו לעזוב מנורה ישנה זו. "אין בה כלום! מה תועלת תצמח לך ממנה? בא נכס
לאחת החנויות הגדולות שם תבחר לך משחק שתהנה ממנו הרבה יותר ממנורה עתיקה שתנוח על
המדף בחדרך בלא שתוכל לעשות בה כלום..."
אך משום מה הבן החליט להתעקש. "הבטחת לי הבטחה, עם המנורה הזו ברצוני
לקשט את חדרי!". ראה האב שאין לו
ברירה, נאמן להבטחתו ניגש אל המוכר ביקש לרכוש את אותה מנורה בה חפץ הבן. "צר
לי" אמר המוכר, "מנורה זו אינה עומדת למכירה. היא ניצבת על המדף למזכרת
נוי בלבד, אך לא למכירה!" והוא הצביע על מלאי גדול של חנוכיות בשלל גוונים.
" מאלה תוכל לרכוש", אמר . סקרנותו של האב התעוררה. והוא שאל בפליאה: "מה
המיוחד כל כך במנורה זו שאינה עומדת כלל למכירה ?" השיב לו המוכר: "אספר
לך את ההיסטוריה של מנורה זו, ותבין מדוע אינה עומדת למכירה". וכך סיפר
המוכר: " מקורה של מנורה זו אינו עתיק כפי שהיא נראית. אך הנסיבות בהם נוצרה
הם שמעלים את ערכה. זו מנורה שנבנתה באחד מהגטאות שהקימו הנאצים ימ"ש, יהודי
בכל מסירות נפש שנפשו המתה להדליק את נרות החנוכה אסף גרוטאות של עצים מכל מיני
צורות, גילפם בידו עם פצירה חדה שהייתה תחת ידו ובמומחיות רבה חיבר חלק לחלק
והרכיב מהם יחדיו מנורה מופלאה זו. שעות
רבות של שינה שהייתה חשובה כ"כ לכל אסיר מבחנה גזלה ממנו הרכבת המנורה, מנורה
זו עברה את כל מאורעות השואה בכל שנה ושנה כאשר הדליקו את הנרות בחנוכה, חיסנה היא
את אותם מאות אומללים ומיוסרים שהביטו לעברה וקיבלו ממנה כוחות להמשיך לחיות ולדעת
ש"קץ שם לחושך" ויבואו ימים טובים מאלה... רכשתי אותה בדמים מרבים, חפץ
אני שתפאר את גלריית החנוכיות שלי לשנים רבות, תבינו אם כן שאין בדעתי
למכרה!", שמע הילד את סיפורו של המוכר,
וחשקו לרכוש את המנורה רק גבר, הוא לא הירפה מאביו שיציע סכום כסף שיהיה בו
כדי לשכנע את המוכר. חפץ היה האב לעמוד
בהבטחתו, והוא פלט מפיו סכום כה מפולפל, שהמוכר חשב לרגע, ונכנע. "בסכום כזה
אמכור!" והעסקה יצאה לפועל לשמחת כל הצדדים.
שמח הנער
במתנה ההדורה וה"יקרה" כל כך, וכששבו לביתם, הביט בה רבות. הוא צחצח
אותה ומירקה ושם אותה במקום המכובד ביותר שתפאר את חדרו, והרבה לשחק עמה ולהשתעשע
בה. לא עברו ימים רבים מאז שנקנתה המנורה,
יום אחד בעוד הנער משחק ומביט על המנורה אליה כל כך נקשר, לפתע נשמטה מבין ידיו נפלה בקול רעש על הרצפה
והתפרקה לחלוטין, פרץ הבן בבכי, ואביו שראה את אשר אירע, ניסה להרגיעו ואמר
"בא ננסה להרכיב אותה מחדש, כל החלקים לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה"
. התיישבו האב והבן והחלו לחבר את ה"פאזל" המורכב שלפניהם, הייתה זו
מלאכה לא קלה, שכן מומחיות רבה הושקעה ביצירתה, והנה לפתע מתוך אחד מחריצי העץ
הפנימיים נפל פתק קטן ומקופל היטב, הוא היה מוחבא במקום סתר שבמנורה, פתח האב את
הפתק והחל לקרוא בו, כשהבן עוקב אחריו בדריכות. תוך כדי קריאת הפתק, פרץ האב בבכי עז, בכי שגבר ולא היה ביכולתו
להפסיקו. סערת רוחו התגברה עליו והוא קרס
נפל והתעלף. הבהלה הייתה גדולה, הבית הפך
למרקחה, הזעיקו מיד עזרה רפואית וכשרופא שהגיע הצליח להעירו ולהקימו, אך לא חלפו מספר דקות והוא התעלף שנית, הדבר חזר
על עצמו מספר פעמים. לאחר שהזריקו לו תרופה חזקה מאד, נרגע מעט מסערת רוחו ומבכיו,
והוא נרדם למספר שעות.
כשהתעורר הוא חזר לעצמו, עדיין חיוורון כיסה
את פניו, והוא אמר לבני משפחתו: "אגלה לכם את שאירע לי, בפתק שנפל מהמנורה
כותב האמן שבנה אותה על מצבם הקשה והאומלל של היהודים במחנה, על הייסורים הנוראים
העוברים עליהם יום יום, בסיום מכתבו הוא מסיים בבקשה מוזרה וכך כתב: "בונה
אני מנורה זו כאן בתוך מחנה השמדה תוך סכנה עצומה ומסירות נפש, אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות
החנוכה בשנה זו כי כל יום במקום זה הוא שאלת חיים או מוות. אף אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה
לחיות עד ל... נר השני, מבקש אני בכל לב מי שתגיע מנורה זו לידו, מנורה שהשקעתי בה
כל כך הרבה מסירות נפש אנא שידליק בה נרות שיהיו אלו לעילוי נשמתי המיוסרת
והדאובה, ולעילוי נשמת אבי, אימי, וכל בני משפחתי שלא נותר מהם אחד ! ועל החתום לא
אחר משמו של... אבי מורי הי"ד שנספה באותו גטו בשואה!!
מעוצמת ההשגחה הפרטית שנתגלתה אלי באור עצום
שכזה, איך שמשמים כיוונו הכל בצורה כה פלאית, שמנורה זו תגיע אלי, גברה בי סערת
רוחי וגופי לא החזיק מעמד!" שלושת
ילדי המשפחה היו המומים. הם כלל לא ידעו מה זה יהודי, וכי יהודים המה, עקשנותו של
הבן לרכוש המנורה בכל מחיר היווה אות ורמז משמים למשפחה לשוב בתשובה ולחזור לצור
המקורות. עזבו המשפחה את מקום מגוריהם
באותו אזור נידח, עברו לעיר עם קהילה
יהודית חמה, קיבלו על עצמם עול מצוות, ולאט לאט החלו לקיימם עד שברבות הימים הפכו
לשומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה.
בזכות מסירות נפשו של אבי המשפחה להדלקת
נרות חנוכה, זכה שבנו ומשפחתו ישובו בתשובה, יאמרו קדיש וידליקו נרות לעילוי נשמתו
כפי שביקש בפתק אותה גנז במנורה לפני מותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה