בחנוכה נוהגים לומר אחר התפילה מזמור שיר חנוכת. ר"ת של מ'זמור
ש'יר ח'נוכת, הם ר"ת מ'ילה ש'בת ח'דש השלוש מצות שרצו היונים לבטל ח"ו.
בן זקונים. אומר התרגום בר חכים, שכל מה שלמד יעקב אצל שם ועבר מסר ליוסף. הבעל
הטורים אומר זקנים ר"ת ז'רעים ק'דשים נ'שים י'שועות זה נזיקין, כמו
שכתוב בגמרא שבת שזה מושיע שלא יוזק, מ'ועד, והטעם שלא מרומז טהרות ג"כ, אמר
ע"ז האדמו"ר מגור זצ"ל שכדי להגיע לטהרה צריך עמילות גדולה שאין
מקבלים אותה מרבי אלא מעמלות עצמית.
בעלי המוסר מפרשים את הקטע ''איה הקדשה היא בעיניים על הדרך'' שכל הקדושה תלויה
בעיניים, ובפרט על הדרך צריך שימור יותר.
בעלי המוסר שואלים אנו אומרים
בהודאת 'על הניסים' ועל המלחמות, איזה הודאה שייך על המלחמות וכי מלחמות הוא דבר
טוב, אלא אם אין מלחמות על הרע אין טעם בעבודת ה', אבל כשיש מלחמות ומנצחים אז יש
תענוג רוחני
בצדק תשפט עמיתך (יט, טו). מסופר על
רבי זלמל'ה מוולוזין זצ"ל, שפעם בהיותו במקווה הבחין כי חולצתו נעלמה, לבש את
חליפתו ללא החולצה ושב לביתו. שאלה אשתו: "היכן החולצה", ענה:
"כנראה עני אחד החליף בטעות". "ולמה לא לקחת את שלו",
"כי הוא שכח להשאיר את שלו". (הגאון מוולוזין)
ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך
עלינו אם משל תמשול בנו. צריך להבין ב' הלשונות
של מושל ומלך, והביאור הוא שמלך הוא מרצון והסכמת בני הארץ, כמו
שכתוב ומלכותו ברצון, ומושל זה אף בכוח שמולך על הארץ אף שלא ברצון, ולזה התכוונו
האחים על שתי הבחינות האלו, וזה גם מה שאנו אומרים כי לה' המלוכה ומושל בגויים, כי
הקב"ה מושל ומולך בין ברצון ובין בכח.
ויאמר יהודה מה בצע. יש
מפרשים שר"ת "בצע" ב'וקר צ'הרים ע'רב, שיהודה טען להם איזה טעם
יהיה לנו בשלוש התפילות של כל יום שאנו מתפללים אם נהרוג את אחינו.
יש שלוש מצות דרבנן שנשים חייבות בהן מפני שגם הם היו באותו הנס,
ר"ת אמן א' ארבע כוסות מ' מגילה נ' נר חנוכה. 7 מצוות דרבנן, מרומז
ב"שמע בני", ש'בח (הלל), מ'גילה, ע'ירוב, ב'רכות הנהנין שבח ומצוות,
נ'רות שבת ויו"ט, נ'רות חנוכה (2 מצוות), י'דים (נטילת ידים(.
השבע ברכות (הרב
חיים וולדר)
מדובר בסיפור שהתרחש לפני כמה שנים. הייתי בגיל 27. תקופת השידוכים
הייתה קריעת ים סוף אמיתית, ולא מסיבות מסוימות. אני לא חושב שהייתי בררן יתר על
המידה, פשוט לא הגיעו ההצעות המתאימות ולא הגיע המועד שנקבע.
אחרי הצעות כה רבות המסתיימות בלא-כלום, אתה בקלות יכול להגיע לידי
ייאוש. מה עוד שרוב חבריך כבר התחתנו ולאחד מהם יש כבר ילד בן שש.
ביום מן הימים נסעתי לבני ברק להשתתף בחתונה של חבר צעיר. הגעתי
לחופה, נשארתי קצת לאוכל ולריקודים, ובשעה עשר יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה
לירושלים.
אני פוגש חבר מימי בית הספר היסודי ומתחיל לשוחח אתו בפתח של
בניין. מסתבר שהוא נמצא בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחתו. אנחנו משוחחים מעט, ולפתע
יורד מישהו מהבניין ואומר לבן שיחי: "מדוע אתה כאן? תעלה למעלה, ממש ריק
ועצוב שם". ואז הוא פונה אלי: "תעלה גם אתה. מחכים לך שם".
אני מנסה לומר לו: "אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר..."
הוא קוטע אותי: "אני מחפש כעת גברים בשביל להשלים מניין ל'שבע ברכות', אתה
גבר לא? אז תעלה. יש שם חתן וכלה שאמורים לשמוח בשבע ברכות, אבל השעה כבר עשר
וחצי, ויש רק שישה משתתפים פחות הבן דוד שמשוחח אתך עכשיו. תעלה למעלה בבקשה
ותשתתף בשבע הברכות".
אני פותח את פי לענות לו שאני ממהר או כל תירוץ אחר, ואז כמו שמן
על המדורה הוא מוסיף: "תקבל פרס, כדאי לך".
מה הוא חשב לעצמו, שאני ילד בן שבע? את תקופת הפרסים סיימתי אי שם
בגיל 6. מה פרסים עכשיו?
אבל משהו בקול שלו היה כל כך חברותי חביב ותמים, שהחלטתי להיענות.
מה גם, שחברי לשעבר הפציר בי לעלות לשמח חתן וכלה. עליתי.
* * *
היה זה שבע ברכות בתוך בית שנראה בערך כמו שבע ברכות בתוך בית, אבל
עלוב ועגום הרבה יותר. ישבו שם החתן והכלה, שני המחותנים, סבא אחד, שני בחורים ועוד
כמה תינוקות בעגלה. איש לא שר ואפילו לא דיבר בקול רם. לא הושמעה מוזיקה. האנשים
הבודדים שהיו יצאו ובאו או שוחחו בפלאפון. חשבתי לעצמי, איך הם מתכוונים להעביר
כאן את הזמן.
לאט לאט הגיעו בני משפחה בודדים עד שנעשה מניין, ולאחר מכן הגיעו
עוד ארבעה שאיכשהו נתנו נוכחות בסלון הלא גדול שהיה שם.
האיש שקרא אותי לדגל לא נרגע: "תשיר משהו", אמר.
הסתכלתי ימינה ושמאלה והחלטתי, שאין לי ברירה. התחלתי עם "עוד
ישמע" ו"מהרה" ולאחר מכן דרומה ל"ענבי הגפן" ו"יזכו
לראות בית נאמן". בשלב הזה הצטרפו אלי מעט מבני משפחת הכלה או בעצם משפחת
החתן. מהיכן אדע.
אחרי כמה שירים הוא ניגש אלי ואמר לי בלחש: "תגיד משהו".
"מה תגיד משהו"? אני לוחש לו חזרה "אתה לא חושב
שהגזמת"?
"אתה צודק", הוא אומר, "אני עד שלא הכנת. אבל עזוב,
תתחיל מ"החתן שלנו".
"אני יודע על פרשת השבוע יותר מ"החתן שלנו" אפילו ששכחתי מה פרשת
השבוע", אני משיב לו. "מה שנותן לחתן שלנו סיכויים קטנים מאוד לקבל
'החתן שלנו' הולם".
"שששש", הוא אומר לי, "לחתן אין מושג מי אתה. הוא
לא מכיר בכל שמחת שבע ברכות את כל המשתתפים. השמחה הזו חייבת תגבור דחוף. אתה חייב
לשמח אותו. ובאשר לזה שאתה לא מכיר אותו אִיך–מֵיין, ממתי צריך להכיר את החתן
כשמבקשים לומר על החתן שלנו משהו אמיתי? נו, מה הסיפור שלך? תקבל פרס..."
שוב עם הפרס הזה. שילך למתמידים שלי. מה הוא רוצה ממני.
* * *
אבל אני מעביר על מידותיי ואומר לו: "נו טוב, אני אנסה, אבל
שחרר מידע איפה הוא לומד, מתפלל, חברותות, מסכתות, ראש ישיבה, בן כמה החתן".
ענה לי.
אני קם לדבר. מתבצע "ששש", ואז אני נזכר בעוד משהו וקורא
לקומיסר.
"איך קוראים לו"? אני שואל את הפרט הטריוויאלי הזה שנעלם
מעיניי.
"מרדכי", הוא אומר.
וכאן אני קם לדבר ומפליג בשבחו של אותו מרדכי שמעולם לא ראיתיו
לפני כן, ורוב הסיכויים שגם לא אראה אחרי כן. לדבר אני יודע וגם לפרגן, וממילא יצא
נאום שכולו שבח וקילוסין לאותו חתן ששמו מרדכי ושמו, כפי ששמעתי רגעים ספורים קודם
לכן, יצא למרחוק בלמדנותו ויראתו.
וביחס לחברים. בנקודה זו העמקתי רבות לדבר ואף הבאתי דוגמאות
מהחיים, שבהם מרדכי הוכיח עצמו כאיש אציל נפש ומיוחד במידת הנתינה.
הדברים שלי עשו רושם רב על הנוכחים, ולמען האמת גם אני עצמי הלכתי
שבי אחר אותו חתן מופלא, שזה מה שאומרים עליו.
כמובן סיימתי שעם חתן כזה אין צורך לחקור מי היא הכלה, כי ברור
שענבי הגפן בענבי הגפן ויזכו לבניין עדי עד.
כמובן הכול לחצו את ידיי, והחתן הגדיל לעשות ונפל על צווארי וזיכה
אותי בנשיקה. אם קיוויתי בלבי שלא זה הפרס שהובטח לי, הרי שזה ניתן לי גם בלי
שהובטח במפורש. אף אחד לא נעמד לדבר אחריי, ונראה היה כי הדרשה הזו הצילה את שמחת
השבע ברכות שכמעט הושבתה.
* * *
ואז ניגש אלי יהודי שישב לצדי ושאל לשמי. הוא רוצה להציע לי הצעת
שידוך.
"ואיך אתה קשור לחתן"? הוא התעניין.
"אני לא קשור לחתן", הבהרתי לו.
"הבנתי", הוא הסיק. "אתה מהצד של הכלה".
שללתי את האפשרות: "לא, אני אפילו לא יודע מה שם הכלה ושם
משפחתה".
"אז מה אתה עושה כאן"? הוא שאל.
"חסד", אמרתי לו, "ביקשו ממני להשלים מניין והייתי
מעשרה ראשונים".
הוא צחק מלא חופניו ואמר: "כנראה אנחנו קרובי
משפחה".
"ספר לי על כך", אמרתי ושאלתי את עצמי בלבי, לאן יוביל
אותי הערב הזה.
"תראה, גם אני עובר אורח שהגעתי לכאן לבקשת אחד הקרובים,
כנראה מדובר באותו לחשן שעמו התלחשת קודם לכן. ומכיוון ששנינו באותו מצב משפחתי
כלפי החתן והכלה בכך שאיננו קרובים להם בשום דרך וצורה, זה כבר עושה אותנו סוג של
קרובי משפחה".
"סוג של", סייגתי.
"בקיצר, רציתי להציע לך את בת אחותי", הוא אומר לי.
"מה גורם לך לחשוב להציע את בת אחותך לפני שאתה מכיר אותי
בכלל"?
"אומר לך את האמת. ראשית אחרי הנאום המיוחד שלך אני קצת מכיר
אותך, ואחרי שאני שומע שאתה כאן בהתנדבות – אני עוד יותר מכיר אותך ומעריך אותך,
ונקודה שלישית שפשוט למה לא לנסות"?
אומר את האמת. אם הייתה לי פִּירכה על הטענות הראשונות, הרי שהטענה
השלישית הכריעה את הכף. נתתי לו את הטלפון של הוריי והתפזרנו לדרכנו.
כל השאר כבר היסטוריה. אתה מבין לבד שיצא מהערב הזה שידוך, וכיום
יש לנו שלושה ילדים. חסד ה'.
* * *
ומדוע נזכרתי רק השבוע בסיפור הזה.
כי לפני שבוע אני פוגש באוטובוס מישהו מוכר. הוא מביט בי ואני בו.
"אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", הוא אומר.
"וגם אתה", אני עונה לו.
שנינו מביטים זה בזה. ברור לנו שראינו ושדיברנו ואפילו שהיה משהו
נחמד ומצחיק בינינו, אבל לא נזכרים.
"נו" נו", הוא דופק על מצחו, וגם אני עושה אותו דבר.
ורגע לפני שהגעתי לתחנתי הוא נזכר.
"זה אתה הנואם מהשבע ברכות של אחי מוטי, מבלי שבכלל הכרת
אותו. איך יכולתי לשכוח. מעולם לא שמעתי דברי שבח כאלה, על ידי מי שאינו מכיר כלל
את החתן. זה היה ערב עגום מאוד שלא תרם לשמחת החתן והכלה והמכינים, ואתה הצלת אותו
בהופעתך ובדרשתך".
כעת גם אני נזכר שאותו אדם ירד במדרגות וגייס אותי לשמחה. בזכותו
ידעתי את הפרטים החשובים כמו למשל שמו הפרטי של החתן.
צחקנו.
"אוי ויי", הוא אומר פתאום.
"מה אוי ויי"? אני שואל.
"הבטחתי לך פרס, זוכר? ככל היוצא מפיו יעשה".
צחקתי. "אל תדאג, הקב"ה קיים את הבטחתך. קיבלתי את הפרס
שלי".
הוא הביט בי בתימהון ואז סיפרתי לו על המפגש הבלתי צפוי עם אורח
קרוא נוסף בתוך שבע הברכות הללו, שהוביל להצעת שידוך עם בת אחותו. "אף שיש לך
חלק בשידוך לא יכולנו להזמין אותך, כי לא היה לנו מושג מה שם המשפחה שלך. את זה לא
לחשת לי..."
הגעתי לתחנה שלי ואמרתי: "סלח לי שאני ממהר.
פשוט הפרס שלך הביא עוד כמה פרסים קטנים, ואני חייב למהר לאכול איתם ארוחת
צהריים..."
כחן של מילים (פניני עין חמד, גליון 615)
להלן סיפור מופלא המעובד מתוך "אמונה שלמה", ויש בו כדי ללמדנו עד כמה
עלינו להתחזק במצוות בין אדם לחברו ומהי החשיבות ביראית מעלת חברנו.
הייתי אז אברך צעיר וקיבלתי הצעה לטפל בקבוצה של נערים בגילאי 12 עד 14 בתנאי
פנימייה. התפקיד הרשמי שלי הסתכם בעזרה קלה בלימודים, ופיקוח על הסדר בחדרים ועל שעת השינה בלילה. אך למעשה, היה בו הרבה מעבר לכך . היו שם ילדים
ממשפחות הרוסות, ילדים יתומים וילדים להורים חולים שאינם מתפקדים, לצד ילדים עולים חדשים, שהגיעו זה מכבר מארצות
מצוקה, לעתים אף ללא הוריהם, שנאלצו להישאר בניכר. מעבר לרצון להצליח בעבודה, פיעמה בי תשוקה אמתית
לסייע לאותם נערים, לתמוך בהם, לשקם אותם. ידעתי כי כל הצלחה שלי כאן, ולו עם אחד
מתוך הקבוצה שקיבלתי, היא עולם שלם , והידיעה
הזו היא שנסכה בי את הכוח ואת האומץ לפתוח במלחמת ההישרדות שלי. והמלחמה לא הייתה
קלה.
באחד מאותם ימים סוערים ומלאי מהמורות בהם חשתי כי כוחותיי, הגופניים והנפשיים
כאחד אוזלים, צץ בי רעיון: מחמאות. הרי אין אדם בעולם שמסוגל להישאר אדיש מול
מילים טובות ומחמיאות שמורעפות עליו. ביום שלמחרת הגעתי כשבידי ערימת דפים גדולים,
חלקים, ועל פניי חיוך צופן סוד. " היום נשאיר את הספרים סגורים", הכרזתי
כשנכנסתי. במרכז השולחן הנחתי ערימת דפים ו עטים. "בכל אחד מכם, נעריי
היקרים, יש מעלות רבות", אמרתי בחיוך, "אבל במרוץ החיים, לא
תמיד יש פנאי להיעצר ולהבחין בכך. כל אחד ייקח דף ועט. מלאי סקרנות נטלו הילדים את הדפים והעטים,
כשהמשימה היא: כל אחד צריך לרשום את הדברים הטובים ביותר, את המעלות הבולטות, על
כל אחד מחברי הקבוצה. בסיום היום היו בידי 22 דפים גדולים מלאים . בטרם
עזבתי את הפנימיה, הבטחתי כי השלב הבא בתכנית יתקיים למחרת.
בשעת לילה על השולחן שבביתי נטלתי גיליונות נייר. רשמתי בראש כל גיליון שם תלמיד,
ואח"כ העתקתי בצורה מסודרת את כל מה שכתבו עליו חבריו. היו כאלו שהתארכו על
פני שני עמודים מלאים. למחרת לעת ערב, כשנכנסתי לפנימייה, הקיפה אותי קבוצת ילדים
נרגשים וחסרי סבלנות. "המדריך", הם הפצירו בי, "הבטחת להמשיך היום
בתכנית עם המחמאות" . "הבטחתי
ואני מקיים", הכרזתי, ושלפתי את צרור הגיליונות מתיקי. אחד אחד נמסרו הדפים
לבעליהם. ניכר היה כי המילים מיטיבות עם נפשם האומללה. "לא חשבתי , שמעריכים
אותי בפנימיי ."האם הייתי זקוק לאישור בדבר השפעתן המכרעת של מילות עידוד על
נפש האדם, הרי קיבלתי אותו באותם רגעים. אחרי אותה תכנית, השתנה לבלי הכר המצב בקבוצה.
הקרח הופשר, המחיצות הוסרו, ונסללה בפניי דרך אל לב הילדים . גם בשנים הבאות, כשכבר הייתי ותיק במקצוע, ושמי
הלך לפניי כמי שמצליח לטפל בקבוצות קשות במיוחד, לא ויתרתי על התכנית הזו, והקפדתי
לשבץ אותה בתחילת כל שנה, כשאני חש
שוב ושוב בעוצמה הטמונה במילים הטובות ובמחמאות, עוצמה שמסוגלת להפוך עולמות.
היה
זה בערב חורפי, סוער וגשום, כשנקראתי לחדרו של מנהל המוסד. בה התבשרתי על פציעתו
הקשה של חניכי לשעבר רפי, יתום שלא זכר את אמו, והתגעגע לאביו החולני, שלא היה
מסוגל לגדל אותו. ילד שהתגלגל בין משפחות אומנות. ילד מוכשר, מבריק אפילו, אשר כל
הכאב שבעולם שוכן היה בתוך עיניו הנוגות. שנות השהות בפנימייה היטיבו עם נפשו
הפצועה. " רפי נפצע בתאונת דרכים קשה, ושוכב במצב של חוסר
הכרה..." עדכן אותי. "הוא אבא לשני ילדים קטנים,
ועסקנים מן השכונה שבה הוא מתגורר הופכים את העולם כדי לעורר את תאי המח שנפגעו
אצלו. שכנים ומכרים מתחלפים במשמרות ליד מיטתו הם היו רוצים שגם אתה תבוא".
כמובן שהסכמתי. את אביו הקשיש הכפוף שישב ליד מיטתו זיהיתי מיד
כשנכנסתי. " המדריך יהושע, רפי הזכיר אותך הרבה, כשהיה מגיע
מהפנימייה לשבתות חופשה", אמר , כשדמעות בעיניו. נטלתי כיסא והתיישבתי לצדו.
הידיעה כי אישה צעירה ושני ילדים רכים מצפים לאבא האומלל והפצוע שלהם בבית, המסה
את לבבי. " יש לי משהו להראות לך", אמר האב.
"מצאו את זה בכיס חליפתו. ראיתי את שמך על הדף". הוא שלף שתי פיסות נייר, שהיה
פעם לבן. ניכר היה , כי הם הודבקו וקופלו פעמים רבות. לא הייתי צריך להסתכל במה
שכתוב שם, כדי לדעת שאלו הם הדפים שעליהם העתקתי בזמנו את כל הדברים הטובים שחבריו
של רפי בפנימייה כתבו עליו. "תודה רבה לך, שעשית את זה", אמר האב.
"כפי שאתה רואה, רפי שמר על דפים אלו כעל אוצר יקר". באותו רגע נע
הווילון ושתי דמויות ניצבו שם: מושיקו
ואיציק, חבריו מהפנימייה. "שלום, המדריך יהושע", אמרו ולחצו את ידי
בחמימות. התרגשתי לפגוש אותם. במיוחד שמחתי לראות את איציק, שהגיע ממשפחה חלשה
מבחינה רוחנית. לא הייתי מאמין , שהוא ישמור על החינוך ועל הערכים שספג בשנות
שהותו בפנימייה. מבטו של איציק נפל על הדפים המקופלים. "גם
אני עדיין שומר על הרשימה שלי. המילים הטובות שבה , הן הבטריות שמניעות
אותי", הוא חייך במבוכה. והרשימות שלי שמורות בארנק שלי", הוסיף מושיקו,
"נדמה לי , שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו, קראנו בהן שוב ושוב, ושאבנו מהן עוצמות
וכוחות " . כשעזבתי
את חדרו של רפי, היו הדפים בתוך ידו. מקופלים. הבטחתי לאביו לשוב ולבקר. בסוף אותו שבוע רפי
התעורר. המחלקה סערה כשזה קרה, הבשורה עברה מפה לאוזן והכל
סחו נרגשות בנס הגדול. הכל ידעו , כי תקופת שיקום ארו כה עדיין צפויה לו, אבל
העתיד כבר נצפה בקצה המנהרה, והרופאים היו אופטימיים בדבר סיכוייו לחזור לעצמו,
בס"ד. שני הדפים המקופלים, שהיו פעם בצבע לבן, ששכנו
תדיר בכיס חליפתו, המשיכו ללוות את רפי גם כעת. הרי מאז ומתמיד הם היו הדבר שהעניק
לו כוח, שהאיר את נשמתו והחיה אותו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה