בצמיחה
הרוחנית משולה לעתים לנסיעה בדרך הררית. התנחם בידיעה שירידתך היא רק הכנה לקראת
עלייתך.
הרלב“ג ז“ל השמיענו את הסוד הטמון בהבטחת הקב“ה ליעקב אבינו: ”הנה אנוכי
עימך - ושמרתיך בכל אשר תלך!“ אם אתה מרגיש שה‘ עמך - ממילא הוא שומר
אותך בכל אשר תלך...ואדם זה הוא
המאושר: ”אשרי האיש אשר יבטח בה‘ והיה ה‘ מבטחו“.
ילד ששומע בבית השכם והערב, שחש באוויר ובאווירת ביתו שהאושר האמיתי הוא
נחלת לומדי התורה, שחיי הסתפקות ושמחה בקיום מצוות הם החיים האמיתיים, אזי משתרשים
בליבו הערכים הללו ונספגים בדמו. כשבבית, הדמויות המרכזיות,
הנערצות
הם אותם יהודים בבית הכנסת, בקהילה או בסביבה,
יהודים
של צורה, של תורה, ועבודת ה', אזי הופכות דמויות אלו לדגם לחיקוי ולהזדהות אצל
הילדים. לעומת זאת אם עיני האב או האם בורקות בתארם את הטיול בחו"ל של פלוני,
או את הריהוט היוקרתי של אלמוני, נספגת בדמו של הילד השאיפה לחיי חומר ומותרות.
יש
לדעת, אמר רבי אלחנן ווסרמן זצ''ל, כי מלבד המצוות והאיסורים שבתורה, רשומות
שם אף עצות, עצות מנוסות , וכשם שהתורה נצחית היא, כך גם עצת התורה
נצחית . לדוגמא "לעולם ישליש אדם מעותיו, שליש בקרקע,
שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו, כי במקרה שיפסיד עסק אחד והיה הנשאר לו לפליטה. ומי
שלא נהג לפי כלל זה, לא ביטל מצווה, אלא סרב לקבל עצה טובה ."
בלי חסד לא יהיה קיום לתורה (הרב ישראל מאיר שושן)
לאחר השואה האיומה
פתח הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' מוסד לילדים יתומים פליטי שואה, שנקרא "בתי
אבות", שם דאג לכל מחסורם. שנה וחצי אחר כך
הוא הקים את ישיבת פוניבז', שהייתה החזון הגדול שלו. בשנת תש"ט, חמש שנים
לאחר פתיחת הישיבה, כבר היו תשעים ילדים בבתי אבות, ומאה ועשרים בחורים בישיבת
פוניבז'. באותה תקופה היה משבר כלכלי
גדול, ולרב כהנמן לא היה כסף לשלם משכורות. במוסד היו אמנם שלוש ארוחות ביום, אך
בישיבה המצב היה קשה, וניסו להסתדר איכשהו. בנו יחידו של הרב מפוניבז', הרב אברהם
כהנמן, הגיע מאמריקה וראה את המצב הכלכלי הקשה. הוא ניגש לאביו:
"אבא, חייבים להחליט, את מה אתה מעדיף? את הישיבה או את המוסד? אם אתה רוצה
להשאיר את הישיבה, תסגור את "בתי אבות",
אבל אי אפשר להחזיק ביחד את שני המוסדות, בסוף הכל יקרוס, חלילה..." ענה לו הרב כהנמן בחום
ליבו: "אבריימלה, אבריימלה, לאחר השואה האיומה כשכל התורה בפולין, בליטא,
בהונגריה, בגליציה, ברומניה עלתה בעשן, חשוב לי מאוד לבנות עוד ישיבה, עוד מקום
תורה, אבל מה אעשה? מרן החפץ חיים, שהיה מורי ורבי והכיר את החלומות שלי, את החזון
שלי, אמר לי: 'תדע לך, תורה בלי חסד - לא יהיה לה קיום. אתה רוצה לפתוח ישיבה?
תקדים ותפתח מוסד של חסד'. בלי חסד לא יהיה קיום לתורה. חז"ל לימדו אותנו.
תורה - תחילתה חסד וסופה חסד. אני מוכרח להקים עוד ועוד ישיבות, אך אם אסגור את
"בתי אבות" – אסגור גם את כל זכות הקיום של ישיבת פוניבז'. אני מוכרח
להמשיך ולהחזיק את המוסד בתי אבות"...
בשנת תש"ח,
שלוש שנים לאחר שהסתיימה השואה, הגיע למוסד ילד בן עשר, פליט שואה, שאיבד את הוריו
במחנה אושוויץ. דודה זקנה הצליחה לשמור עליו והביאה אותו ל"בתי אבות" של
ישיבת פוניבז '. גברת מונק, אם הבית של
המוסד, קיבלה את הילד באהבה ובחמלה. הילד היה מופנם
וסגור. אם הבית הביאה לו, כמו לכל ילד חדש, סט מצעים, סדין, ציפה, ציפית ופיג'מה
חדשה. הילד אכל את ארוחת הערב הראשונה שלו בשקט, והחביא בכיסו פרוסות לחם, הוא חי
עדיין תחת אימי המחנות, רוצה להיות בטוח שכשיקום יהיה לו לחם לאכול. לאחר מכן הלך לישון עם
הבגדים, עם הנעליים, בלי להתרחץ. גב' מונק רואה הכל ולא אומרת כלום. למחרת, בהגיע הערב, היא פונה אליו ברכות:
"מוטי, בא תתרחץ, הכנתי לך גם פיג'מה
חדשה", אך הילד מסרב. הוא הולך לישון בבגדים מלוכלכים ונעליים מלאות בוץ.
כולו שחור משחור, ואין עם מי לדבר... עובר יום ועוד יום,
קשה עד בלתי נסבל להמשיך באופן כזה. היא מנסה לשדל אותו בחום: "אתן לך
שוקולד!" אך הילד מסרב בעקשנות. הרב גרנדביץ זכרונו לברכה, היה אברך
ופסיכולוג שטיפל בילדים במוסד. הוא ניסה ללטף את הילד ולדבר איתו, אך הילד בשלו -
לא מוכן להתפשט, לא מוכן להתרחץ,
והולך לישון עם הנעליים והבגדים המלוכלכים. הגברת מונק רואה
שאין לה ברירה והיא קוראת לרב מפוניבז'. הפונביז'ער רב היה
"אבא" של ילדי המוסד, הוא היה מנשק ומחבק אותם, ובכל יום שישי היה מחלק
להם כסף שיקנו ממתק לכבוד שבת, בקיוסק הסמוך. הוא ניגש לילד החדש: "מוטל'ה המתוק, למה
אתה לא מתרחץ?" הילד שותק ולא עונה. אומר הרב לגב' מונק: "אי אפשר
להישאר במצב כזה, נלך לחזון
איש!".
משלחת שלמה מגיעה לביתו של החזון איש, שגר בסמוך לפנימייה: הגב'
מונק, הרב מפוניבז', הרב גרנדביץ והילד הקטן .
דובר
המשלחת היה הרב מפוניבז': "כבוד הרב", הוא פונה למרן החזון איש,
"יש לנו ילד חדש, מוטי המתוק, מאז שהגיע אלינו לפני ארבעה ימים הוא לא רוצה
להתרחץ, ללבוש פיג'מה, הוא ישן עם הבגדים, וחם פה כל כך..." החזון איש מנסה את
מזלו, ושואל בחיוך: "מרדכל'ה, למה אתה לא רוצה להתרחץ?" ולפתע, כאילו
נפלו חומות ההגנה של הילד, הוא מתפרץ ועונה בזעם: "אני לא רוצה להתפשט! כל
פעם שהתפשטתי, לקחו לי את הבגדים, והשאירו אותי עם הפיג'מה המפוספסת. בברגן בעלזן,
באושוויץ תמיד גנבו לי את הבגדים. אם אין לי הורים שישמרו לי על הבגדים - אני לא
אתפשט !" כל הנוכחים שתקו בתדהמה.
קשה היה להם לראות באיזה חוסר אמון נתון הילד האומלל, שלא מהין לשים מבטחו באיש.
הרב מפוניבז' יצא החוצה ופרץ בבכי. אמר החזון איש
לילד: "אל תדאג, הגב' מונק תשמור לך על הבגדים".
"אני
לא מאמין לה", עונה הילד במרירות.
"הרב
גרנדביץ ישמור לך על הבגדים".
"אני
לא מאמין לו". "אז אולי הרב מפוניבז' ישמור
לך על הבגדים?" "אני לא מאמין לו". ניסה החזון איש את הנשק
האחרון: "מוטי, אתה יודע מה? אני אשמור לך על הבגדים....." הוא מסתכל על החזון
איש, במבט חשדן: "הרב, אתה תשמור לי על הבגדים?" "כן! בחיים לא
שיקרתי! אני אשמור לך על הבגדים!"
"אם
הרב ישמור לי... אני מוכן!" תוך עשר דקות שבה
הגברת מונק לביתו של גדול הדור עם הפיג'מה.
הילד
נכנס לחדר, התלבש בפיג'מה, וכל הארבעה: הגב' מונק, הרב גרדנביץ, הרב מפוניבז'
והחזון איש עומדים ומחכים. תוך כמה דקות יצא הילד עם הבגדים בידיים ופנה לחזון
איש: "רב'ה, תשמור לי, פה הציצית,
פה
הגרביים, פה הכותנות, פה החולצה..."
"ודאי,
אני שומר לך, אתה יכול ללכת", מאשר החזון איש. והילד הולך עם הגב'
מונק לפנימייה להתקלח. כשיוצאים השניים,
מביט החזון איש בפוניבז'ער רב ושניהם פורצים בבכי. "לאמיר זיין די טאטע און
די מאמע פון דער מרדכל'ה" (הבה נהיה האבא והאמא של מרדכל'ה) החזון
איש הוריד את החליפה, הפשיל שרוולים, לקח פיילה (קערה גדולה) מילא במים, וביחד עם
הרב מפוניבז' השרה את הבגדים המלוכלכים במים נקיים.
הבגדים שחורים
משחור. מים עכורים ממלאים את הקערה. הרב גרנדביץ, האברך הצעיר מנסה למנוע מהרבנים
הזקנים להתעסק בעבודה כה בזויה, אך הרבנים מתעקשים: "מה פתאום?! זו המצוה
שלנו!!" כשהיו המים כבר שחורים לחלוטין, שפך הרב גרדנביץ את המים והביא מים
חדשים. הרב מפוניבז' משפשף עם "סינטבון", החזון איש משפשף גם הוא את
הצווארון, והדמעות של שניהם זולגות לתוך המים.
כשסיימו
לכבס את החולצה, לשביעות רצונו של החזון איש, תלו אותה לייבוש. הם ממשיכים עם
הציצית, שגם היתה שחורה כזפת, כבר עברו עשרים וחמש דקות, ופתאום מגיע הילד כשהוא
רחוץ ומריח, לבוש בפיג'מה נקיה. שואל הילד: "איפה הבגדים?" והחזון איש
עונה לו בנחת: "הנה מרדכל'ה, הנה החולצה,
הציצית והמכנסיים, אנחנו מכבסים אותם כעת, אני שומר לך על הבגדים, הלילה תישן אצלי..." החזון איש, זקן הדור ומנהיג
האומה, סגר את הגמרא והשקיע כמעט שעה למען ילד קטן, בודד ויתום. היום, הילד הזה הוא אברך
בכולל חזון איש, יש לו אחד עשר ילדים וב"ה כבר מחתן נכדים. וכל הדור המבורך
הזה נולד בזכות מוסד החסד שהקים הרב מפוניבז', כשהחזון איש בחמלתו הרבה, עומד
לימינו ומסייעו. לתורה אין קיום בלי
חסד. יהודי שרוצה לגדול בתורה, חייב להשקיע קודם במידות טובות. תורה – תחילתה חסד
וסופה חסד. יהי רצון שנתחזק בחסד, ובאהבת חסד ונזכה לחלק בתורה הקדושה. "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם -
חיים כולכם היום".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה