אמר רבי נחמן
מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך אם יש לך עברות עברה
גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שנקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך
ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא
באתר פגים" הקב"ה לא שורה במקום פגום.
" ויברכם וירד מעשת
החטאת" (ט, כב( לאחר שנשא אהרן הכהן את ידיו ובירך את העם, וכאשר
העם נתברך בכל טוב – "וירד מעשת החטאת" – פסק העם מלחטוא, כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת
קונם וגורמת את חטאיהם. ) אהבת
ישראל מוויז'ניץ(
חז"ל קבעו "התוכחה
מביאה לידי אהבה" (ב"ר נ"ד)! מסופר על האדמו"ר ריי"צ
מליובאוויטש זצ"ל שרופא נאלץ להזריק לו זריקה. הרבי עקב אחר שלבי ההכנה, רואה
את הרופא רוחץ ידיו בחומר מיוחד, מוציא מחט מאריזה סטרילית ומחטא את המקום
באלכוהול למנוע חדירת חיידקים לגופו. פתח הרבי ואמר למלווהו, "הבה נלמד מוסר
השכל, לפני ש"דוקרים" מישהו, שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב שעשה, צריך
שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שלא נזיק יותר מאשר נועיל...".
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻוברָה לָּהּ יַחְדָּו. שימו
לב לדיוק: "כְּ-עִיר" . כמו,
כי אין חיבור אמיתי, אין. כי אנחנו שבטים. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים. כל אחד הוא שיבוט
של משהו אחר, כל אחד כל כך שונה. הצפיפות הזו של החג, שמעמתת אותנו זה עם זה,
שמראה לנו האחד את האחר. כשם שבא לראות - כך בא להיראות, כך כתוב על
המועדים. אז ירושלים מאלצת אותנו, במין חיבור מלאכותי כזה, כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה (על-כורחנו) כל ישראל
חברים. (הרבנית ימימה מזרחי)
הצדיקים הם קודש קודשים. (ברכת דוד).
החטאת והאשם – מבאר ה"כלי יקר" –
באים על חטא ונקראים "קודש קודשים". ומכאן, צדיק גמור שלא חטא נקרא
קודש, ואילו החוטא ששב בתשובה והכיר בחטאו עליו נאמר "קודש קודשים". מכאן
מתבקשת המסקנה עד כמה גדולה היא מעלתו של בעל התשובה, הזוכה לשוב אל אביו שבשמיים. חזרה
בתשובה היא אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. בל נשכח שאדם שעד עתה נהנה מ"חופש
מוחלט" בכל הקשור למהלך חייו, נדרש מעתה להיכנס למסגרת "בית
האסורים"... זה מותר, זה אסור... צריך לקום מוקדם בבוקר למניין... אי אפשר
לישון בשבת עד עשר בבוקר... לא כל מאכל אפשר לאכול... פתאום צריך להמתין בין בשר
לחלב שש שעות... ועוד כהנה וכהנה מגבלות, החמרות וויתור על "תענוגות"
העולם הזה... אך מי שנזכר בזמן ומתעורר לאביו שבשמיים בעוד כוחו
במותניו ואוזר חלציו, שמעתה אומר "די" לכל "תענוגות העולם
הזה" – יכול הוא אף להגיע לגדולות ולנצורות בתורה. הא
לנו מעשה נפלא כיצד מקרבים "בנים של הקב"ה" במסירות נפש מתוך הספר
"באהבתה תשגה תמיד"
מספר יהודי תלמיד- חכם, שעוסק רבות בקירוב בנים
אובדים לאביהם שבשמיים: נסעתי באוטובוס בדרך חזרה הביתה לטבריה. בעפולה,
בחניית הביניים, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר שניכר בו כי מכובד הוא, תלמיד-חכם בעל
שיעור קומה. זקנו הלבן ירד על מידותיו וכולו אומר כבוד והדר. הוא עטה מעיל ארוך של
רבנים ומגבעת מכובדת לראשו. האוטובוס היה מלא ולידי היה מקום פנוי כך שהוא
התיישב לידי ומיד החל לדבר על פרשת השבוע. משם הפלגנו ל"דף היומי" ולענייני
הלכה. הנסיעה חולפת לה, עוד מעט כבר מגיעים לטבריה. כשכבר היינו כמעט לפני סוף הנסיעה, פנה אותו יהודי
אלי והתעניין במעשיי. סיפרתי לו על הצעירים שאיתם אני עובד ומלמד ועל הניתוק העגום
שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות. היהודי שתק. אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא
אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית-הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה.
אבל, דע לך, שלא תמיד נראיתי ככה... הבגדים הללו, הזקן, המגבעת – זה לא מהבית.
הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים ולא הייתה
להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. "התגלגלתי ברחובות ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של
כמעט פשע ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר-מצווה! " ליד בית הוריי היה בית-כנסת אחד, וסמוך לו מגרש
כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות, רח"??. לא פעם היה
הכדור עף לחצר בית-הכנסת ופעם אף ניפץ את אחת הזגוגיות. " כך גדלתי והפכתי לנער בן חמש-עשרה, מוצא את
סיפוקי במגרש הכדורגל ובמעשי בריונות נועזים. באחת השבתות שיחקנו, כרגיל, במגרש. נסחפתי בסערת
המשחק ובעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף היישר לכיוון בית- הכנסת... " בדיוק באותו רגע יצא רב מבית-הכנסת... הכדור
פגע במגבעת שלו והפיל אותה. בעיניי ובעיני חבריי זה היה מחזה משעשע. התפקענו מצחוק
כשראינו איך הכובע של הרב ההוא עף מראשו. " הרב הרים את הכובע וצעד לעברנו אל המגרש. "' שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או
להצטרף למשחק?'- שאלתי אותו בחוצפה. " הרב לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל: 'היכן ההורים
שלך?' " לא התחשק לי למסור לו דיווח מדויק והמשכתי
להעיז פניי: 'ההורים שלי מתו!' – עניתי לקול צחוקם של חבריי. " הרב אמר לי: 'בוא איתי.' הייתי חייב לשחק את
'גיבור השכונה' ולכן צעדתי אחריו בשאננות מופגנת. " הגענו לביתו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה
קידוש ונתן לי לשתות. ואז שאל: 'אתה רעב?' " מת מרעב!' – אמרתי. הרב סימן לרבנית ומיד הוגשה
לשולחן מנה מיוחדת עבורי. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב
הזמן הסתכל בי ודיבר דברי מוסר והתעוררות. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו... " כשסיימתי לאכול, שאל אותי: אתה עייף?'. 'אני?
מת מעייפות!' – השבתי בשפת הרחוב בה הורגלתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל
השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. " הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי שאני
רוצה ללכת קצת לבלות. 'כמה עולה הבילוי?' – הוא שאל. ' לירה וחצי.' – עניתי בלי בושה. הוא נתן לי כסף
ושלח אותי ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם.' " ואני באתי גם למחרת. אכלתי וישנתי וקיבלתי כסף
לבלות. עוד יום ועוד יום ועוד יום... עם הזמן התגלה לי שיש עוד שנים-עשר ילדי רחוב
כמוני אצל הרב הזה בבית! " לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו
באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות: נטילת ידיים, קנה לי תפילין, היה יושב ולומד איתי חומש, משנה,
הלכות... לימים הלכתי בזכותו לא פחות ולא יותר ל... ישיבה, והגעתי ללמוד רבנות והסמכה ובסוף אף השתלבתי במגמת
דיינות. נבחנתי וזכיתי לכהן כדיין באחד מבתי- הדין. הרב
אף חיתן אותי והשתתף גם בחתונות ילדיי והיה סנדק לנכדי." היהודי
סיים את סיפורו המרתק ופנה אליי: "אני מספר לך את הסיפור האישי שלי כי אני
רואה בו שליחות. לפעמים קשה לראות את מצב הצעירים הרחוקים כל כך. החוצפה גואה,
העזות חסרת גבולות. ובכל זאת, אני מתחנן אליך, אף פעם אל תתייאש מהתלמידים שלך...
אתה רואה אותי כך – תלמיד-חכם, דיין בבית-הדין, אבל פעם אני הייתי כמותם! רק
תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך. תגלה להם שלא רק אתה אוהב אותם, אלא גם –
ובעיקר – ה' אוהב אותם ורוצה אך ורק בטובתם ובהצלחתם. רק כך תוכל לחולל את המהפך
בנשמתם!"
האוטובוס נכנס לרציף התחנה המרכזית בטבריה. התארגנו לרדת מהאוטובוס. אני הייתי
נתון תחת הרושם הכביר של הסיפור ואפוף מחשבות. רגע לפני שהיהודי נבלע בקהל הסואן
בתחנה משכתי בשרוולו. " רגע, מי היה הרב הזה? מה היה שמו בישראל?" " הרב הזה כיום
הינו יהודי בן תשעים ושתיים. הוא חי ופועל כאילו היה צעיר בשלושים שנה..." –
ענה בחיוך. "נו,
ומה שמו ?" - - - "קוראים לו,
ידידי, הרב עובדיה יוסף. " כן, זהו הרב שאהב אותי ללא תנאים, שהאמין בי
בכל ליבו ונתן לי את האמונה והתקווה להשתנות. הוא נטע בי את השאיפה והרצון להצליח
בלימוד התורה ועבודת ה'. הוא זה שהוכיח לי, שיש לי עתיד גדול אם אשקיע ואתמיד. בזכותו זכיתי אכן להגיע להיכן שהגעתי. כל מה ששלי
– שלו! " אבל לא רק בי הוא נטע את האמונה הזו. לא רק בי
השקיע הרב עובדיה דם ויזע כדי שאתעלה. אלא בכל אחד ואחד שפגש הוא נטע את האמונה
הזו, והוא הרי פגש עד כה אלפים אם לא מאות אלפים, ולכל אחד ואחד הוא היה אומר את
המילה החמה, את העידוד הנכון. הוא נתן להם את התקווה הגדולה שאתם – באיזה מצב שאתם
– אתם יכולים להתעלות ולגדול גדולי תורה ויראה! אתם יכולים להיות רבנים ודיינים!
אתם יכולים להרביץ תורה ולהיות מנהיגים בעם ישראל לקרבם לעבודת ה'! אתם יכולים
להגיע להיכן שרק תרצו! תשאפו, תעמלו, תשקיעו וכך תגיעו למעלות הגדולות ביותר בתורה
ויראת שמיים. ואכן, עשרות ומאות אלפים התקרבו, עמלו והגיעו!!!" הגר"ע יוסף זצוק"ל יכול ללמדנו את קיום
מצוות "והערב נא את דברי תורתך". כך מחנכים לאהבת תורה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה