ברוחניות, הדאגה למחר זה העבודה של היום, ובגשמיות, הדאגה למחר זה
הכפירה של היום.
ברוך תהיה מכל העמים. אם תסתכל על הגויים מה הם לעומת ישראל, בכל מצב ברוך תהיה.
החג האחרון של פסח צריך להיות כמו החג האחרון
של סוכות – יום של שמחה. אלא שבחג האחרון של סוכות שמחים בשמחת התורה, ובחג האחרון
של פסח צריכים לשמוח באמונה, ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״. (רבי
נחמן מברסלב)
״הים
ראה וינוס״ (תהילים קיד,ג). ״מה ראה? ראה ישראל באים ורכוש של מצרים בידם״ (מדרש).
ניסיון העושר גדול מניסיון העוני. לכן כאשר ראה הים שבני ישראל התעשרו ובכל-זאת
האמינו בה׳, נתמלא הים דרך-ארץ אליהם ואִפשר להם לעבור.(דמשק אליעזר)
הפרנסה שהקב״ה מזמן היא באמת קלה ונוחה, אבל קשה ומרה היא הפרנסה שבאה
על-ידי אדם; זו קשה כקריעת ים סוף. (עיטורי תורה)
״והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עיניו ישפוט״
(הפטרה לאחרון של פסח). לא בנקל ניכרת יראת ה׳ אצל האדם. על מראה עיניים אי-אפשר
לסמוך. לכן על המשיח נאמר ״והריחו ביראת ה׳״ –דרוש חוש ריח מיוחד, לדעת להריח מי
באמת ירא שמים. (רבי מנחם-מענדל
מקוצק)
״ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו״ (שמות יד,טו). בהלה
ואיבוד עשתונות אינם דרך, ואין משיגים בכך דבר. לא צעקה וזעקה דרושות לשעה כזאת, אלא
מעשים – ״דבר אל בני ישראל וייסעו״. (רבי
משה חפץ)
ישועה כשאין מוצא - ״קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף״
(פסחים קיח). כשם שהנס של קריעת ים סוף בא פתאום, כשנדמה היה שאפסה כל תקווה ואין
כל מוצא, כן הוא גם בפרנסה.(חידושי הרי״ם)
"הרב פינקוס" (דברים טובים – פסח)
הרב שמשון דוד
פינקוס זצ"ל סיפר פעם איך הוא הגיע להיות "הרב פינקוס". ובכן, היה
זה אחר שגמר לנקות את כל הבית לפסח, ולבדוק בדיקת חמץ קפדנית. הדבר נמשך כמה שעות
עד השעות הקטנות של הלילה. בסיימו את הבדיקה התיישב לנוח קמעה ואז.... הזדעזע. הרי ישנה עליית הגג שלא ניקינו לפסח?!
ומה עם בדיקת חמץ?! השכל הישר שידר פתרון מיידי: פשוט למכור את כל העלייה במכירת
חמץ וחסל. אולם במחשבה שנייה "יש להתאמץ".
הוא ניגש למלאכה, שוב עלו ניחוחות חומרי
הניקיון באפו, השרוולים הופשלו הסחבה הוטבלה בחומר החריף, עוד שפשוף ועוד שפשוף,
ניקה וניקה היטב, עד גמירא. אח"כ ניגש למלאכת בדיקת החמץ בכובד ראש ובדקדוק מרבי
מבלי לוותר על שום פינה.....עד עלות השחר. סחוט מעייפות ניגש לתפילת שחרית.
הרהורים מעורפלים סובבו את מוחו ...כבר ידע איך תראה התפילה עם כל העייפות הזו. אך
ראה זה פלא, לאורך כל זמן התפילה, ההרגשה הייתה שמימית.
ממש כל מילה מכוונת, שמחה גדולה וחשק גדול. חשב הרב לעצמו, כנראה שזה בזכות המצווה.
נו, נו, ליל הסדר הגיע. איזה הרגש, שמחה עצומה, מעיינות חכמה נפתחו, חידושי תורה הכל בבת אחת, ו...כל כך
נעים. הרב שיער, שההרגשה הזו תפסק למחרת. אך הנה גם בתפילת שחרית, הוא מרגיש פשוט
"בעננים" - ענני כבוד. וכך כל חול המועד הפלא ופלא. כאשר הרגש הזה המשיך
גם אחר הפסח, הבין הרב כמה כח טמון היה באותו מאמץ. וכך עלה ונתעלה עד שהפך להיות
הרה"ג הצדיק והמפורסם, הרב פינקוס זכותו תגן עלינו אמן.
המצות הנפלאות (דברים טובים – פסח)
הרה''ק מצאנז זי''ע סיפר שהרה''ק ר' מנחם
מענדל מרימנוב זי''ע היה רגיל לספר מעשה זה
בליל הסדר בכל שנה:
הגאון הקדוש רבי יצחק נוניס זי''ע היה יועצו של הסולטאן הגדול בקאנסטאטינאפאל, והיה רואה את
פניו יום יום . יום אחד לא בא. לערב יצא הסולטאן לטייל, וראה יהודי לבוש בגדי שבת. שאלו: ''מה יום
מיומים?'' ענה היהודי:''הלילה חוגגים היהודים את חג הפסח". אמר הסולטאן: ''אכן נודע הדבר, מדוע לא בא היועץ.
עסוק היה בהכנות לחג''. כיון שכך,
ביקש הסולטאן לראות כיצד חוגגים היהודים את חגם. שאל למקום מגוריו של היועץ , ושם פעמיו לביתו.
יושב היה הגה''ק רבי יצחק
נוניס ומכין בדחילו ורחימו את קערת ליל הסדר על פי רזי תורת הסוד. לפתע נשמעו
נקישות על דלת ביתו. פתח את הדלת, והופתע לראות את מלכו. הכניסו לביתו בהדרת
הכבוד, והסולטאן הביע את רצונו להיות נוכח בעריכת הסדר. הקצו לו מקום של כבוד ליד
השולחן הערוך בכלים הנאים, והסולטאן עקב אחר הקידוש, שאלת הבנים ותשובת המסובין בניגון
ובהטעמה. הגיעו ל ''שולחן עורך'', ורבי יצחק הודיע לסולטאן, שעתה
נגשים לסעודת החג ושאלו, האם ברצונו להישאר ולהצטרף לסעודה. ''ודאי'', אמר הסולטאן. חלק הרב מצה לכל המסובין,
ונתן אף לסולטאן. טעם הסולטאן, ואורו עיניו - טעם גן עדן ממש. [ואין בכך כל פלא,
הסביר הרה''ק מרימנוב, שכן היו מצות אלו משולחנו של הצדיק, משולחן ליל הסדר!]. כל
מאכלי ליל החג נשאו חן בעיניו, אבל המצות - אין כמותן. הוא הותיר פסת מצה לתת
לאשתו (הסולטאנית( לטעום
ממנה וליהנות מטעמה. ראה הרב, ונתן לסולטאן כמה מן המצות שהכין לשאר ימי החג. שב
הסולטאן לארמונו, וסיפר לאשתו על מה שראה בליל הסדר במחיצת הרב. נתן לה לטעום
מהמצה שעמו - והיא טעמה בה טעם צפיחית בדבש. באמרו: ''היועץ נתן לי כמה מהמצות הללו''. אמרה לו:''לא כדאי לאכול מהן עתה. הן מחר יחול יום גנוסיא שלך,
והשרים יבואו למשתה ברכה. תן להם, ויטעמו ממעדנים אלו!'' נראו לו דבריה.
למחרת, כשבת הסולטאן במשתה השרים, אמר להם: ''הכינותי בעבורכם מעדן שאין כמוהו, מאכל שלא טעמתם
מימיכם!'' וחילק לכל אחד מפתותי המצה. טעמו השרים, והיה טעמה יבש ותפל, לא טעם
ולא תואר לה... השתאו ותהו, אך מי יאמר לסולטאן מאומה. הבליעו מלות שבח וחנופה,
ותמהו ובזו בלבם. חש הסולטאן שמתנתו לא זכתה להערכה הראויה. לאחר שהלכו השרים שאל
את הפקיא, ראש כהני הדת: ''תמהני, שמצה זו של היהודים אבדה מטעמה...'' שמע הפקיא צורר
היהודים, שהסולטאן חילק לשריו פתיתי מצה, ואמר: ''מלכתחילה תמהתי מה רעיון הוא זה, להאכיל מוסלמים
מאמינים במאכלם של היהודים, כל שכן כשתפל הוא וחסר טעם. הלא הסולטאן עשה עצמו
לשחוק בעיני כל שריו !'' התנצל הסולטאן ואמר: ''איני יודע -אמש הייתי במסבת ליל החג
של היועץ, והיה טעמה של המצה
נפלא. אף לאשתי נתתי לטעום ממנה''. קרא הסולטאן לאשתו שאישרה את דבריו. אכן הייתה המצה טעימה
עד מאד. היא זו שיעצה לתת אף לשרים לטעום ממנה.
ברצוני להבין" אמר הפקיא ''הסולטאן ואשתו אכלו ממצות ליל החג - ואילו לשרים
נתנו ממצות אחרות, שלא היו על שולחן החג, הלא כן?'' ''אמת'', אישר הסולטאן. ''אם כן אפוא'' אמר הפקיא, ''הלא ברור הדבר כשמש בצהרים, היהודים מושחים את מצות ליל החג בשומן
חזיר, ולכן הן טעימות כל כך! היועץ העז להאכיל את הסולטאן בשומן חזיר !'' החזיר - פגול הוא למוסלמים. חרה אף הסולטאן ביועצו
היהודי, שהעז לטמאו והאכילו פיגולים. קרא לו
ושאלו, הכיצד הרהיב עוז לעשות כן, בן מות הוא.
נרעש. הרב ומחה: ''חלילה לי מלעשות כן, הן החזיר פיגול הוא אף ליהודים". ''אם כן" השיב הסולטאן, ''במה תסביר את העובדא, שמצות ליל החג
הייתה כה טעימה, מימי לא אכלתי מעדן כמוה, והמצות האחרות היו בלא:טעם קשות ותפלות
!'' נעתקו המלים מפי הר''ר יצחק. אמר: ''את האמת אומר
ולא אכחד, כי נשגב הדבר מבינתי יתן לו הסולטאן שלשה ימים, ואחתור לתשובה
האמיתית''. זה זמן נתון לך'' אמר הסולטאן, "אך דע לך, כי אם לא
תשביע תשובתך את רצוני - אדע שצדק הפקיא, ומות תמות ?'' שב הר''ר
יצחק אל ביתו שבור ורצוץ בעיצבונו נרדם ובחלומו נגלה אליו אליהו הנביא אמר לו
אליהו הנביא ''שוב אל הסולטאן, ואנכי אהיה עם פיך, והוריתיך
את אשר תדבר''. עלה הר''ר יצחק לארמון הסולטאן והתייצב בפניו. תמה
הסולטאן ושאלו: ''הן בקשת זמן שלשת ימים, וחייך תלויים בתשובתך, כלום הגעת כה מהר לחקר
האמת ובפיך תשובה נכוחה ?'' אמר הר''ר יצחק -
לא תשובה בפי, אלא שאלה. - מעודי לא בא לפי בשר פיגולים, ואף הסולטאן לא טעם מעולם
בשר חזיר. לא ידוע לי אם טוב הוא" אם רע, אם דומה הוא לבשר שור או דג. שאלתי
היא, מהיכן יודע. הפקיא, שאם
מושחים רקיק בשומן חזיר יש בו טעם נפלא שאין כמותו?' נעתקו המלים מפי הסולטאן לא הצליח אלא לומר: ''אין בכוונתך להטיל דופי בפקיא
הנערץ...
איני יודע'', אמר הר''ר יצחק, ''ברצוני רק לברר היכן הוא עתה". קרא הסולטאן לאחד
מעבדיו, שילך לברר היכן, הפקיא. שב המשרת ואמר ביראת הכבוד, שהפקיא מתבודד בחדרו
המיוחד לו. התבודדות שאיש לא העז להפריעה. כי אמרו
שהפקיא מתעלה, עד שהוא עולה לשמים, ולומד מפי נביא המוסלמים בגן עדנו. השיב הר''ר
יצחק: ''רצוני לראותו בעבודת בוראו!'', אמנם לא
היה איש מעז להפריעו בהתבודדותו, אף לא הסולטאן בכבודו ובעצמו. אבל הואיל ומדברי
הר''ר יצחק" השתמעה נימת בקורת ודיבה, חש עצמו הסולטאן! מחויב להזימה. קם
והתלווה אל רבי יצחק ללשכתו של הפקיא.
בפתח הלשכה ניצב משרת הפקיא וגונן על הדלת
הסגורה. ואמר אליהם ''הפקיא בחדרו, אך לאיש אסור ליכנס אליו בשעה זו ! לתדהמתו
הושיט הסולטאן את ידו לדלת, ופתח את הלשכה והפריע להתבודדותו, הסולטאן מצא את עצמו
בלשכה ריקה. ''רואה אתה'', אמר הסולטאן לרבי יצחק בנימת תוכחה, ''אכן יעלה הפקיא למרום !'' הביט רבי יצחק סביב כל
החדר, והבחין שאכן החלון נעל, ובשום קיר אין פריצה, אבל קיר אחד מכוסה בוילון
יקר... נגש רבי יצחק והפשיל את הוילון, מאחוריו נגלה פתח, שממנו נראו מדרגות. ''הוא לא עלה למרום". אמר רבי יצחק, ''הוא ירד לתהום''. ירדו במדרגות, והקיפו בריכת מים. המשיכו לרדת והגיעו לכוך.
והפקיא – ראש כוהני הדת המוסלמים - כורע לפני ''צלם'' נוצרי... ראה
הפקיא שנגלה סודו, קם והביט בהם במבט מתריס. ומפי הסולטאן נעתקו המלים. שאל רבי
יצחק: ''לשם מה הוא הבריכה שפגשנו בדרך?'', והשיב הפקיא בחוצפה: ''להיטהר מטומאתם של המוסלמים!''.
אין צריך לומר שגורלו נחרץ, צדיק מצרה נחלץ! ויבוא רשע תחתיו. כנראה
שיש בסיפור זה דברים שעמקו מבינתנו, ישמע חכם ויוסיף לקח .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה