אחד נכנס ל "שפת
אמת" בערב פסח ושטח את צרותיו. והרב יעץ לו: במהלך הפסח אומרים כל יום הלל.
אייעץ לך עצה: תכוון ב"אנא ה'" והכל יסתדר... שמח החסיד אך לא היה ברור
לו באיזה אנא ה' עליו לכוון לכן בכל ימות הפסח כיוון בדבקות גם ב- "אנא ה'
הושיע נא" הוא כיוון ולא עזר. וגם כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם
לא עזר... חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר?! שאל אותו הרב איך
יתכן?! ספר לי מה עשית? סיפר לו אותו יהודי שהוא לא הבין למה הרב התכוון ב-
"אנא ה'" לכן כיוון גם ב"אנא ה' הושיע נא" ולא עזר
כיוונתי ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... השיב הרב בחיוך ואמר לו:
"התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך" אדם שמרגיש שהוא עבד של ה'
יש לו ישועה"...
המשנה באבות מגלה
את סייג החכמה – שתיקה. הוסיף על כך הרבי מקוצק זיע"א, והחכמה עצמה, - מה כן
לומר.
הרה"ק
רבי צבי אלימלך מדינוב, קודם שהתחיל בעריכת הסדר, היה
לו עניין לסובב בין בתי העיר לשמוע כיצד עורכים פשוטי העם את הסדר. פעם שמע אחד
קורא בהגדה וכשאר הגיע לקטע בהגדה: " כְנֶגֶד אַרְבָעָה בָנִים דִיּבָרה ּתֹורה, אחָד חָכָם וְאֶחָד
רָשָע...", כשאמר תיבת "אחד" היה מאריך בה כמו בקריאת שמע. אמר
הרה"ק שיהודי פשוט זה לקח את הארבעה בנים - כולל את הרשע, ועשה מהם יחוד שם
ה' כמו בקריאת שמע.
יש יהודים המשולים לעיסה של מצה – הם כשרים רק כל זמן ש 'לשים' אותם,
אך ברגע שמניחים להם ופוסקים מ 'ללוש' אותם, מיד הם נהפכים לחמץ.(רבי יחזקאל
מקוזמיר)
וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל
העושה בו מלאכה יומת" [ויקהל – לה, ב]. (ופריו
מתוק).
מעשה
שהיה כך היה: אברך ירא ה', נוהג מידי ליל שישי לעשות 'משמר' (לימוד במשך כל הלילה)
בבית המדרש שבשכונתו. בליל שישי אחד נכנס לבית המדרש, ולפתע, הבחין באחד מידידיו
שישב מאחורי התיבה, למול ארון הקודש, כשעל פניו בלטה ארשת
עצבות ודאגה, והוזיל דמעות כמים... האברך ניגש אל
ידידו והתעניין במצבו. בתחילה האיש התחמק וסירב לגלות את שעובר עליו, אך האברך לא
הרפה, "תספר נא לי ואולי תהיה לי את הסייעתא דשמיא לעזור לך, הן אמר החכם מכל
אדם (משלי י"ב) 'דאגה בלב איש 'ישיחנה',
ודרשו חז"ל (בסוטה מ"ב:) - ישיחנה לאחרים"! לבסוף הסכים היהודי
לספר : "שלום הבית אצלי הופר לגמרי,
היות ומחר שבת קודש, ובבית אין כל... אנו סובלים ממחסור נורא, והערב אשתי הקניטה אותי מאוד, כי לא
נותרה בבית ולו פרוטה שחוקה לצרכי השבת המינימאליים..." האברך החליט שנזדמנה לידו מצווה עצומה של
עשיית שלום בית וחסד, וכעת יעשה הכל על מנת להשיב, עוד הלילה, את השלום והשלווה לבית ידידו.
השעה הייתה שתיים בלילה, והאברך יוצא לחפש אחר מרכול פתוח. כיוונו אותו לאזור חילוני מסוים, ושם מצא
לשמחתו מינימרקט פתוח. נכנס ומילא עגלה שלימה בכל טוב - עופות ובשרים
קפואים, מוצרי חלב, פירות וירקות, ממתקים ומיני מגדים, ועוד מוצרים רבים. כשעמד
לשלם בקופה, לפתע הבחין בדבר שגרם לו לזעזוע... על שקיות החנות, הוטבע בגדול סמל
הנאצה של החנות: 7/24 ! פירושם של המספרים - המקום פתוח 24 שעות בכל שבעת ימי
השבוע. ירחם ה '. מה עושים כעת - הרהר בליבו
- מעודי לא דרכתי במקום משוקץ שכזה, אך המדובר כאן במצב שגובל קצת בפיקוח נפש...
לבסוף החליט לקנות את המצרכים, אך את השקיות עם הכיתוב המתועב, בשום אופן לא יטול.
והנה, בצד הקופה
ישב אדם בעל חזות חילונית, והתבונן על הקונה החרדי המוזר, שהגיע לערוך קניות בשעת
לילה כה מאוחרת, ואינו מוכן לקחת שקיות... האיש ניגש והציג עצמו כבעל המקום,
והתעניין - "מדוע לא תיקח את השקיות שלנו? איך אתה חושב לשאת את כל המצרכים
הרבים?" "מעולם לא נכנסתי למקום בו
מחללים את השבת - הודיע האברך בנחרצות - ובטח לא למקום בו השבת נדרסת באופן כה
מוצהר! ואם אתה שואל - אם כן מה אני עושה פה - בוא ואספר לך...", וכאן גולל
האברך, באופן די מרגש, את הסיפור העומד מאחורי קניית הצרכים. האברך עמד לסיים את דבריו, ונדהם למראה
עיניו - זרם דמעות חמות שטף את פניו של בעל המינימרקט! הסיבה שהסיפור שבפי האברך כל כך הפעים
אותו אינה ידועה, אך סכר דמעותיו לא פסק מלזרום... כשנרגע מעט, הודיע
לקופאי: "אל תיקח ממנו פרוטה, הוא מקבל את כל המוצרים בחינם אין כסף!"...
ובכן, האברך שלח את הסיפור אל מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א, וסיים בשתי
שאלות שהתעוררו אצלו בעקבותיו: א) האם לאור הנסיבות היה מותר לי לבצע את הקנייה
באותה צרכנייה? ב) פעמים רבות שמעתי מכבוד הרב שאין לחזק ידי עוברי עבירה, ופעמים
שאין ליטול צדקה מחוטאים, כדי שלא יהיו סבורים שתהא צדקתם כפרתם (כלשון המאירי
בב"ק קי"ג.). האם היה נכון לקבל מאיש זה את הצדקה הגדולה ? השיב מו"ר
שליט"א: אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט.): "אין המריבה מצויה בתוך
ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה (כשהעניות שוררת בבית, בני הזוג באים לידי מריבה),
שנאמר (תהלים קמ"ז) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". וצדק האברך שטען
כי לאור העניות המחפירה בבית ידידו וחוסר השלום בבית, העניין מריח קצת בפיקוח נפש,
ולכן בשעה כזו היה צריך לנהוג כפי שנהג. למדנו אפוא, שהדמעות נובעות ממקום עמוק
בנשמתו של האדם, ולכן, למרות שאיננו יודעים מדוע בכה בעל הצרכנייה, יש להניח
שהסיפור גרם אצלו להתרגשות והתעוררות, ויתכן מאוד שעוד ישוב בתשובה בעקבות מעשה
הצדקה האצילי, שכן 'מצווה גוררת מצווה'. וממילא יש לקבל ממנו את המצרכים, ואף
להמשיך לשמור עמו על קשר חם, כדי לקרבו לתורה, עד שבע"ה יסגור את חנותו בשבת
קודש .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה