אומות העולם נחשבים בני נוח, ואנחנו בניו של אברהם אבינו. להיות בן
של נוח זה לא לפגוע באחרים, ואילו להיות בנים של אברהם אבינו זה לעסוק בנתינה על
פי התורה שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.
אמרת הרה"ק
מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק
ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, שלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש
לחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח
שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז
היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.
ההבדל הגדול הקיים בין האדם
לבהמות, הוא מצד השכל שיש באדם. ולכן עליו להתחזק להתרחק מדרכיהן החומריות ולהידבק
בשכלו, כי בזה הוא משיג את היתרון הגדול שלו על פני החיות. ואם לא יעשה כן – סופו
יהיה כבהמות וכחיות, כשם שבריאתם והתחלתם הייתה שווה, ביום אחד.
חז''ל
פירשו את לשון הברכה שבפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך - ואכלת ושבעת'' (דברים
יא,ט''ו) כהוראה: "אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב
בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת' (בבלי, ברכות מ ע, א) הטעם לכך כיוון שהשבע איננו
מרגיש בחסרונו של הרעב.
והיה כי תבוא אל הארץ. (דברים טובים – כי תבוא)
רבי אברהם דב
מאבריטש, ה"בת עין" מז'יטומיר,
נהג להכניס לביתו כל שד"ר מארץ הקודש והיה מבקש מהם לספר בשבחה של ארץ ישראל.
ויהי היום, הגיע שד"ר מכובד למראה שהתארח בשבת אצל ה"בת עין"
וכמובן שבסעודה הפליג לספר בשבחה של הארץ וכל כמה שהוסיף לספר הפציר רבי אברהם דב
שיספר עוד, על ירושלים, על מקום המקדש ועל שאר ערי הקודש. השד"ר שכבר סיפר
בהרחבה ובדברי מליצה וכל סיפור ומעשה על הארץ ואנשיה שזכר כבר סיפר בהרחבה יתירה,
נענה ואמר "ארץ ישראל כה נפלאה היא עד שאין אבניה אבנים רגילות אלא מרגליות הן".
לאחר אותה שבת החליט
ה"בת עין" לעלות לארץ ישראל ולמלא סוף סוף את תשוקת ליבו הטהורה. אומר
ועושה. למרות קשיי הדרך והטלטולים קם ועלה לארץ הקודש.
לאחר שהות זמן, פגש באותו שד"ר. פנה אליו ה"בת עין" ואמר "יש
לי קפידא עליך. עליתי ??ארץ וזכיתי לראות בטובה וחשתי שאכן עיני ה' א-לוקיך בה
מראשית שנה ועד אחרית שנה, איני שובע מלהביט ולהרגיש את ארץ ישראל, אך דבר אחד
בדבריך אינו נכון, מה שאמרת שאבני הארץ כמרגליות והנה אבניה ככל האבנים". אמר
לו השד"ר "אבני הארץ נוצצות כמרגליות אך לא כל אחד זוכה לראות".
מששמע זאת ה"בת עין" נסגר מיד בחדרו ושפך ליבו בדמעות לפני הקב"ה
שיהיה הוא מן הזוכים לראות. לאחר זמן מה, זימן אליו את בני חבורתו לסעודה ולנוכח
תמיהתם לשם מה סעודה בסתם יום של חול, הסביר להם "היום זיכני הבורא לראות
שאכן אבני ארץ הקודש מאירות כמרגליות וגם מי שאינו זוכה לראות שיידע שאין החיסרון
אלא בו ולא בארץ".
הפרשה פותחת במילים
" והיה, כי– תבוא אל– הארץ" אומר ה"אור החיים הקדוש" אין
והיה, אלא לשון שמחה כי אין לו לאדם לשמוח אלא בישיבת הארץ. ומביא בספר
"מעינות הנצח" על רבי אברהם יעקב מסדיגורה שכאשר עלה לארץ ישראל טעה
בקידוש של ראש השנה ואמר "זמן שמחתנו" ואחר כך אמר לחסידיו שבאמת אין זו טעות כל כך
גדולה "וכי יש שמחה גדולה יותר מלישב בארץ ישראל"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה