יש לדעת שכל אדם שמזמינים אותו להיות נוכח בברית מילה,
הוא חייב ללכת ולהיות נוכח, וכל זאת כאשר יהודי שם לו הזמנה בידו. אנשים שמגיעים
לברית מילה מתוקף הזמנת הורי הילד, בעת שהם נוכחים בברית, הם זוכים שכל עוונותיהם
נמחלים להם באותו זמן.
הניצוץ
היהודי (פניני בית
הלוי, עלון 451)
יהודים רבים מאוד גלו לסיביר בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, רבים מהם מברית
המועצות (לשעבר(. אחד המיוחדים שביניהם היה ר' מנדל פוטרפאס, חסיד
חב"ד ששהה שם במחנה המעצר, (ומי שהיה לימים המשפיע החב"די המפורסם (, ומה שהעסיק אותו כמובן, הן ביום יום ובפרט בתקופת
החגים, היה הצורך והרצון לשמור תו"מ, גם ביערות השלג שם בסיביר, ובכלל זה
שמירה על התפילות מדי יום ובחגים . ובַפְרַט הזה היה קיים קושי מיוחד בימים הנוראים,
משום שאם בימים רגילים, זכרו האסירים היהודים את התפלה בע"פ בדרך כלל, אבל בימים הנוראים שבהם מרבים בתפילות ובפיוטים
קשה היה לזכור את כל נוסח התפלה. וכך נותרו קומץ יהודים במחנה בימים הנוראים ללא
טלית, מחזור, מנין ושופר, וניסו לדלות מזיכרונם קטעים מן התפלות
והפיוטים, עד שבסופו של דבר הם הצליחו איכשהו לשחזר – לפחות
חלק מן התפילות. ה"פלוס" – אם אפשר לכנות זאת כך – במצב
כזה הוא, שכל קטע בתפילה מקבל משמעות חדשה ואחרת, מעמיקים ומתבוננים יותר בכל קטע,
משום שאם סוף סוף הצלחתי להיזכר בו- אני מייקר אותו , וככל דבר שבא לאדם במאמץ ובקושי, שבאופן טבעי הוא
מייקר אותו ביותר.
תוך כדי שחזור קטעי התפילה והפיוטים הגיע ר' מנדל לפיוט הידוע: וכל מאמינים, [פיוט מפורסם שבקהילות האשכנזים נהגו
לאומרו בר"ה וביוהכ"פ], מתרפק הוא בנוסטלגיה על העבר, והוא חוזר שוב
ושוב על המלים שבהם הוא נזכר, במנגינה המיוחדת, ותוך שימת לב למשמעות הדברים
וכנ"ל . ואז,
תוך כדי הניגון נפל בלבו לרגע הרהור מסוים – האומנם - הוא אומר לעצמו? האם כל אותם
בולשביקים, יבסקים, קומוניסטים , ואתאיסטים שמקיפים אותי כאן במחנה יום יום,
-שבחלקם הגדול היו לצערנו בני אברהם יצחק ויעקב שדימו בנפשם שהנה הולכים הם "לתקן עולם במלכות הקומוניזם" -ה' ירחם- , האם גם הם מאמינים? וכל מאמינים, האומנם? האם כל אותם אלו שאני סובל מהם קשות מדי יום, אלה
שרומסים ברגל גאווה את כל הקדוש והיקר לעם ישראל, אלה שבזים לכל דבר שבקדושה, אלה
שטוענים שהדת אינה אלא "אופיום" להמונים - חלילה - האם הם מאמינים "שהוא ואין בלתו",
"שהוא כל יכול", "שהוא
מלך עולם" (מתוך הפיוט "וכל מאמינים "(??? ר' מנדל כחסיד וכמאמין לא הניח להרהור זה לקנות
שביתה בלבו והוא מיד דחה אותו על הסף, "אם במחזור כתוב וכל מאמינים, הרי שהאמת היא כך, ולמרות שבעיני בשר הדברים נראים
אולי אחרת, עדיין
בוודאי כולם מאמינים". ובכל
זאת ניקרה המחשבה בלבו, וכל מאמינים? בו בזמן שהוא רואה לנגד עיניו את ההיפך הגמור.
וכך חלפו עברו להם מספר ימים, עד שבאחד הלילות שאחרי יום כיפור שוכב
ר' מנדל על דרגשו בבקתת האסירים – דרגשו היה הדרגש התחתון שיצא מן הקיר -ובשעה
מאוחרת בלילה הוא שם לב שברנש מסוים ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב. הוא החל לפחד, ובהחלט הייתה לו סיבה טובה לחשוש,
משום שבמקום הזה חיי אדם לא היו שווים הרבה ומעשי רצח בין האסירים היו דבר שבשגרה,
ר' מנדל הרהר בלבו שהברנש עצום הממדים הזה יכול למולל בשתי ידיו "פרעוש"
כמוהו..... פניו המגושמים היו כפני שודד ורוצח, ואז לפתע ירד הברנש ממשכבו והחל
להתקדם לכיוונו. ר' מנדל התמלא פחד וחרדה, את אשר הוא יגור ממנו בא
לו, הוא היה בטוח שהנה עוד מעט קיצו בא חלילה. ואז שואל אותו הברנש בקול מחוספס: אתה יהודי? ור' מנדל משיב בלחש: כן, לתדהמתו עונה לו הברנש:
"גם אני". ר' מנדל כמעט נפל ממיטתו מרוב התרגשות, המלים
נעתקו מפיו, ולאחר אתנחתא קלה אומר לו הברנש בהתרגשות –
"אתה יודע, אני צמתי ביום כיפור"!..... לא ידעתי מתי יום כיפור ואף לא
חשבתי על זה כמובן, אבל כשעבדתי בקבוצה בה אני מוצב ראיתי כמה אסירים יהודים
שקיבלו רשות לטייל בחצר במשך רבע שעה תחת שמירה כבידה כשראשיהם כפופים כלפי מטה וידיהם
שלובות מאחור, ולמרות הסיכון הגדול שמעתי את אחד מהם לוחש לחברו:
מחר יום הכיפורים... וכששמעתי זאת נזכרתי ביום הקדוש, והחלטתי שדווקא
כאן במחנה המעצר אני אצום ביום הכיפורים, ולצורך העניין עשיתי את עצמי כחולה ולא
הלכתי לעבודה, אף אחד לא חשד בי משום שאני לא נראה כלל כיהודי, וכך צמתי ושכבת??
כל היום על הדרגש.
פחדו של ר' מנדל הפך
לפליאה, אבל הוא השתומם עוד יותר להמשך הדברים: " רציתי להתפלל" הוא מספר אבל לא ידעתי אף
תפלה, ממש כלום. אימצתי את זכרוני ולפתע נזכרתי באחת התפלות שסבתא
שלי לימדה אותי לומר כאשר אני קם בבוקר – תפלה בת שתים-עשרה מלים: מודה אני לפניך
מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, וכך שכבתי כל היום במיטתי וחזרתי
אלפי פעמים על "מודה אני", דווקא כאן שמרתי יום כיפור כיהודי. ר' מנדל שמע את הסיפור, ואז נעלם אחרון ספיקותיו:
אם גם הטיפוס הזה שכל מראהו מעיד על ריחוק גמור מאמונה – מאמין ומתעורר, על כורחך אתה רואה שאכן: וכל מאמינים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה