אמר הגאון רבי אייזל חריף זצוק"ל צא וראה מה בין דורות ראשונים
לדורות אחרונים: "דור המדבר" – פירקו כספם וזהבם, כדי לעשות להם א-לוהים , דורות אחרונים – פורקים א-לוהיהם, כדי לעשות כסף
וזהב.
אמר הרה"ק מווארקא
זי"ע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט) פירש רש"י יש דורשין לשבח
ויש דורשין לגנאי. אומרים בשם הרה"ק מווארקא זי"ע, שפירש רש"י זו על ענין שתיית יי"ש
ללחיים, 'י"ש דורשין לשבח', קצת יי"ש כדי לומר לחיים ולברך איש את רעהו
זהו לשבח, אבל 'ו י"ש דורשין לגנאי' , וי"ו מוסיף על עניין ראשון, אם כן 'ו י"ש'
כשאתה מוסיף כבר הרבה יי"ש, זהו גנאי.
בכדי לשבות את לב התלמיד
ולמשוך את לבו לדברי תורה, הדרך היחידה המועילה לטווח רחוק הוא באמצעות חום
ואכפתיות. הנפת פטיש מאיים כמו שעשה נח , יבריחו
את השומעים. הגשת מגדנות כאברהם ירבו מקשיבים.
''הקב"ה ציווה: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. יש כאן רמז למקפח פרנסת חברו
ושובר עסק של חברו ויורד לאומנות חברו" (רבי
יצחק-אייזיק מקמרנה)
ולתתך עליון על כל הגויים (כו, יט). (דברים טובים – כי תבוא)
ר' דוד קרונגלס היה
איש קדוש. תפילתו הרעידה לבבות. שיחות המוסר שלו העלו את שומעיהן והביאו דמעות
לעיניהם. כל מכריו הסכימו, ללא עוררין, לעובדה שר' דוד הוא איש קדוש והודו בכך.
נדמה היה שבעיני ר' דוד שבילי רקיע ושבילי הארץ חד הם. הוא הביא את אש התורה שבערה
בליטא של טרום המלחמה, אל תוך חייהם של אינספור בחורים באמריקה.
בזמן מלחמת העולם
השנייה, היו בין אנשי הממשל הגרמני שסברו, כי חבל יהיה אם
לא יישאר בעולם זכר לעם היהודי. מאמציהם השטניים להכחיד את העם היהודי היו יעילים
כל כך, עד שנדמה היה כי העם היהודי עומד, חלילה, להיכחד ולהיעלם מן העולם כדרך
שבטי האינקה והמאייה העתיקים. עובדה זו הייתה דווקא חיובית בעיניהם, אך הם החזיקו
בדעה שכדאי לתעד את אורח חייהם של בני העם היהודי, למען ידעו הדורות הבאים שהיה
פעם עם קדום, בעל תרבות מעניינת. למען מטרה זו הם טענו, שכדאי לבנות מוזיאון, שיוקדש
לתיעוד מורשת העם שאיננו. הם תכננו שהמוזיאון יכלול חפצי אומנות יהודיים שאותם
בזזו מהגטאות באירופה: פמוטי כסף, חנוכיות מחוטבות, גביעי קידוש, קופסאות בשמים של
הבדלה, קופסאות אתרוגים ומגוון חפצי אומנות נוספים. אולם
חשובים מכלי הכסף וחפצי האומנות, היו בעיניהם החפצים שייצגו את עצם מהותו של העם
היהודי- ספרי הקודש. לשם כך יצאו הנאצים לאסוף, לשמר, לתעד ולהשיג מיליוני ספרים
מישיבות, מבתי מדרש ומבתי כנסת ברחבי אירופה. רכבות ששימשו
עד כה להובלת בני אדם המירו את ייעודן ומולאו אינספור ארגזים של ספרי ש"ך
וט"ז, קצות החושן ונתיבות המשפט, תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים,
מדרשים ואגדות, תורת הנגלה והנסתר. הם אספו בסבלנות נאצית מבחר עצום של כתבים
פרטיים, לצד ספרים מפורסמים. כתבים נדירים הונחו לצד ספרים נפוצים. ארגזים-ארגזים
של ספרי קודש נערמו, ספרי תורה ותפילין נאספו במחסנים, זכר לשש מיליון
נשמות הקדושים. כשהסתיימה לבסוף המלחמה, חיכו הספרים לחזור לידי בעליהם האמתיים,
אך ארך זמן עד שהדבר קרה. אנשי כוחות הברית היו עסוקים במיליוני עיסוקים של אחרי
מלחמה. השבת הספרים ליהודים הייתה מבחינתם בתחתית רשימת
המשימות. אולם בסופו של דבר נפנו המנצחים גם לעניינים שנראו בעיניהם פעוטים. אחד
מעניינים אלה היה המוזיאון שתכננו הנאצים להקים. המוזיאון שלעולם לא יקום, כי העם
היהודי המנוסה ברדיפות ובניסיונות רבים להשמדתו, שורד למרות הכול, ונותר חי וקיים
בעזרת ריבון העולם. האמריקנים לא ידעו מה לעשות בספרים רבים כל כך. אחרי ששקלו
ודנו בדבר, החליטו לשלוח את ארגזי הספרים לישיבות שונות ברחבי העולם, שם יוכלו בני
עם הספר ללמוד מתוכם. הספרים שייכים ליהודים בדין וביושר החליטו האמריקנים. וכה היה:
ביום בהיר אחד הגיע
לישיבת נר ישראל משלוח ספרים מאירופה. הישיבה הייתה בין הראשונות שהוקמו באמריקה, ולכן זכתה לקבל את אחד הארגזים. ר' דוד, שגילם את
אש התורה וחי את המילים שלימד, כובד לפתוח את הארגז הראשון. אלה שחזו במעמד תיארו
לאחר מכן את ארשת יראת הכבוד, שעיטרה את פניו הקורנות של המשגיח, בשעה שפתח את
הארגז הראשון:
ר' דוד חי בזמן השואה
בשנחאי, שם התברר לו שהוא השריד היחיד שנותר ממשפחתו. הוא החליט שהדרך היחידה
להתגבר על האובדן הנורא, היא להיות שקוע בתורה ולחדש חידושי תורה, וכך עשה. החלטה
זו הניבה אוצר בלום של חידושי תורה על מסכת זרעים, ברובם על סוגיות שהיו בגדר
שטחים בלתי כבושים עד כה, שהתפרסמו בספר 'דברי דוד'. הוא היה שריד מלחמה. וכמוהו היו גם
הספרים. ר' דוד
נטל לידיו הרועדות מהתרגשות את הספר שעמד בראש הערימה... ופניו חוורו. הוא עמד בלי
נוע, משותק מתדהמה. מהופנט. נסער מכדי לדבר. אנשים נרכנו קדימה בסקרנות, לראות מה מיוחד כל כך בספר. ברגע שראו את הספר,
הבינו הכול- היה זה ספר "חכמה ומוסר", הספר שכתב רבו של ר' דוד, הרב ירוחם ליבוביץ, בעודו בעיירה מיר. כמה
מטלטלת הייתה עבור המשגיח העובדה, שברגע שפתח את הארגז מצא את אוצרו של רבו האהוב,
מונח בראש הערימה- מתנה משמים. אט אט, הרים המשגיח את הספר בעדינות ובאהבה, ואחזו בחוזקה בין ידיו. היה זה רגע ניצחונו של
אדם, שעבר סבל כה רב, ויצא ממנו מחוזק ומחושל. כל תלאותיו, כל המסע ממיר לשנחאי,
כל השדרות הירוקות בבולטימור- כל אלה איבדו את משמועתם. רק הספר שכתב רבו... רק
הוא עמד אל מול עיניו. אולם הרגע המדהים ביותר עדיין לא היה. כל העיניים נתלו
במשגיח בזמן שפתח את כריכת הספר. כולם התבוננו היטב בתגובותיו. הם ראו את ההתרגשות
נשקפת מפניו הקדושות. ולפתע שב המחזה על עצמו: אם לפני כן חוורו פניו, הרי שעכשיו האפירו. "מה קרה?", התלחשו
כולם, "מה ראה המשגיח בתוך הספר?" בלא מילים, הרים המשגיח הדגול את הספר
והראה אותו לנאספים. כולם קראו את המילים הכתובות על הכריכה הפנימית בנשימה עצורה:
"מספרי דוד קרונגלס", היה רשום שם.מתוך אלפי הספרים, שעשו את דרכם
לאמריקה אחרי המלחמה, היה מונח ספרו של ר' ירוחם "במקרה" בראש ערימת
הספרים, בארגז שהגיע "במקרה" דווקא לישיבת נר ישראל, ו"במקרה"
נפתח על ידי המשגיח. מחבר הספר היה "במקרה" רבו של המשגיח בכבודו ובעצמו. ואם בכך
לא די, העותק המסוים של הספר היה "במקרה" שייך
לר' דוד עצמו בעודו תלמיד בישיבת מיר בפולין!! נראה היה כאילו ברגעים אלו קיבל
המשגיח מתנה יקרה מכל הון רב, שאותה לא ראה שנים ארוכות ואליה התגעגע בלי סוף. מי
שראה את ר' דוד באותו רגע, ראה תלמיד ששב ומתאחד עם רבו האהוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה