בעיקר צריכים לחנך
שממון בגימטרייה סולם, כפי שרימז בעל הטורים. סולם המעלה והמוריד. באמצעות הכסף
ניתן לטפס ולעלות לשמי רום. אך כאשר הכסף נעשה מטרה, יש סכנה לרדת עמו לבאר שחת.
ילד הרואה את השמחה שיש להורים בעת פיזור כסף למצוות, צדקות, הוצאת בניהם
לת"ת, לומדים לא לטבוע במטבע.
דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות
מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן
ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש
להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור.
ידוע החידוש ש"ריב" הוא זכר שאינו מוליד
ו"מריבה" היא נקבה שמולידה ולכן אומר הפסוק "ויהי ריב בין רועי
מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט..." ולכן אומר אברהם ללוט "אל נא תהי
מריבה ביני ובינך..." בוא נעצור את העניין כשזה עדיין "ריב", כדי
שלא יהפוך ל"מריבה" שתצא משליטה (השל"ה)
ידוע שאדם שלומד תורה קונה לעצמו חכמה ותבונה וממילא הוא יודע להבליג
ולוותר. כמו כן, ההבדל בין "ריב" ל"מריבה" הן האותיות
"מה" וזהו שנאמר "דעת קנית – מה חסרת" כלומר אם תלמד תורה
ותקנה דעת אזה "מה" חסרת, לא תהפוך את ה"ריב"
ל"מריבה". אבל אם "דעת חסרת" - אין לך תורה אז "מה
קנית" אתה עלול להפוך כל "ריב" קטן ל"מריבה" קשה.
החתן שנעלם (אור דניאל)
מעשה בנערה שהגיעה לפרקה, והכירה בחור. לא
היה לו מקצוע, לא היו לו חסכונות, אף לא דירה. אבל הנערה לא נרתעה. היא קנתה את
הדירה, היא ריהטה אותה, ואף נתנה לו זכות חתימה בחסכונותיה. את בגדי חתונתו קנתה
מכספה – ואכן, נראה הדור ומקסים בעומדו תחת החופה – מובן שהיא זו ששילמה עבור
החתונה המפוארת והתזמורת המובחרת. לאחר החתונה נסעו לדירתם החדשה, והחלו את חייהם. עם שחר ביקשה האישה מבעלה: "הבה נאכל ארוחת
בוקר ביחד. רד נא למכולת והבא כמה מצרכים". ללא אומר ודברים נעתר הבעל לבקשתה
וירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון – ו... נעלם. עברו שעה ושעתיים ולא חזר. הלילה
ירד, והיא בודדה בדירתה. חששה אולי אירע לו משהו, אולי נחטף, אולי איבד את
הזיכרון. פנתה למשטרה, נערכו חיפושים ולשווא. עבר שבוע, עברו שבועיים, אי אפשר היה להסתיר את
הסוד. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. עברו חודש וחודשיים, ולא היה ממנו אות חיים. לא מכתב, לא צלצול טלפון.
רק הבנק דיווח על משיכות כספים מן החשבון... כך עברה שנה של בדידות ומצוקה. שנה של
רגשות קוטביים, בין כעס ועלבון לבין חרדה ודאגה.
בליל יום השנה לנישואין האומללים ישבה לה
נוגה, דפדפה באלבום והגירה דמעה... ולפתע נשמעה נקישה בדלת. קמה לפתוח – וסומרה
למקומה: החתן ניצב בפתח, לבוש באותם בגדים – כמה נאה הוא בבגדי כלולותיו,
מחייך חיוך קורן ומצודד, ובידו – זר פרחים. נכנס לדירה כשפיו ממלמל אלף סליחות:
"שלום, יקירתי, הבאתי לך זר פרחים יפה ומיוחד. ממש התרגשתי ונפעמתי כשנכנסתי
לדירה. אני ממש שמח לפגוש אותך". והיא המומה. נקרעת
בין חרון וכעס לבין אהבתה ותקוותיה. האם תורה לו את הדרך החוצה, האם תדרוש ממנו הסבר, או תבליג ותסלח, תמתח קו על
העבר ותניח לו לפתוח דף חדש ? "את חיוורת" – אמר לה. "למה את שותקת? את
נראית מתוחה... את
צריכה לשמוח שהגעתי וחזרתי... לכבודך!". היא החליטה להבליג. ישבה מולו והאירה לו פנים. לא
שאלה שאלות, לא פתחה בתוכחות. הדחיקה את התהיות ונתלתה בבקשת הסליחה. בבוקר יום
המחרת ירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון. גם הפעם כאשתקד... לא שב. הפעם לא עירבה עוד את המשטרה. אף לא סיפרה להוריה
על הביקור. הסכימה עם בדידותה. בהגיע יום השנה השני לנישואין אף לא פתחה את
האלבום. אבל... הפעמון צילצל. ובפתח, מי אם לא, החתן דנן. לבוש במיטב בגדיו, צרור
פרחים בידיו, בעיניו חיוך קורן ושפתיו ממלמלות התנצלות... " שלום, יקירתי, כבר שנה שלמה לא ראיתיך. אני חש
התרגשות יתירה לאחר זמן כה רב שלא נפגשנו". כמדומה שהנמשל מובן מאליו. אבל קשה להתאפק מלצטט
את הדו שיח הקצר שהתנהל שם, ליד הדלת הפתוחה למחצה, בין הגברת לבחור שבחדר המדרגות. "מה אתה
רוצה?" – שאלה בקול קר כקרח. "הבאתי לך פרחים" – אמר – "ואני
מאוד מבקש שתכניסי כספים לחשבון הבנק משום שמשכתי משם את כל היתרה ויש לי הוצאות
רבות, את מבינה ..." "א...נ...י מ...ב...י...נ...ה!"... טריקת דלת נשמעה
בחוזקה ומהחלון עוד השמיעה כמה מילים בוטות: "שלא תעיז להגיע לכאן פעם
נוספת!!! אני לא צריכה את זר הפרחים שהבאת..." ובזעף השליכה את הזר מהחלון .
אך הקב"ה א-ל רחום וחנון. הוא מקבל את כל אלה שבאים אליו פעם
א-ח-ת בשנה, ולא עוד יש כאלה שמגיעים רק לתפילת נעילה, לסיום החתימה ומיד לאחר
תקיעת השופר הם ממהרים להסתלק. אם נביט בהם נראה שאין באמתחתם טיפת בושה על שהעיזו
להגיע רק בדקות האחרונות, ממש לפני סגירת הגיליון של הדין, אמנם ודאי שמצבם מעורר
דאגה אך עם כל זאת גם במעט הזה הקב"ה משאיר להם פתח לתשובה... על כן ביום הכיפורים, אנו כולנו שבים בתשובה,
מתחרטים על עוונותינו ופשעינו אך באים לעורר בעיקר את אלה הנחשבים "תיירים" בביהכ"נ, שבע"ה יקבלו
עליהם השנה הזאת להתחזק ולהיות כאחד המתפללים הקבועים, ודווקא רגעים נעלים אלה
יכולים להוות עבורם מחילת עוונות באם תהיה קבלה לעתיד ל... תשובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה