אמר הגה"ק מסאטמאר זי"ע: שגור בפי העולם, כי בנים אין
יכולים לבחור, רק את מה שהקב"ה הזמין לו, לעמת זאת, חתנים טובים יכול כל אחד לבחור לעצמו –
אך אני אומר כי להיפך, חתנים אי אפשר לבחור, שכן בהכרח ייטול מה שהוכרז מ' יום
לפני יצירת הוולד בת פלוני לפלוני, אבל בנים טובים יכולים לבחור, ע"י שיוריד
דמעות לבקש מהקב"ה בנים טובים.
בספר "מעשה איש"
(ח"ב עמ' מ') מביא, שאחד ממקורבי מרן ה"חזון איש" זי"ע סיפר,
שביקר אצל מרן ה"חזון איש" זי"ע בתחילת שנת ת"ש, ודיברו בנושא
חינוך, וטען המקורב לפניו, שלא כל אחד מסוגל לגדול בתורה, שכן בכדי להיות גדול
בתורה צריך להיות מחונן בכישרונות. דחה החזו"א את דבריו ואמר לו בהאי לישנא
"יכול להיות שאדם בלי כישרונות, סתום לגמרי, עד שהוא הולך ומגיע לפינה של
הרחוב ומסתובב לרחוב השני, והנה נפתחים לפניו כל הכישרונות וכל המעיינות, והוא
נהפך להיות לבעל כישרון עצום"... לאחר מכן הוסיף ואמר "כדי לזכות להיות
גדול בתורה, הדבר
תלוי לא פחות מבכישרונות, גם בבכיות של הסבתא ובתפילותיה על הנכד".
בספר "תורת
חיים" - בריסק (עמ' רנה) הביא, שהגאון רבי זאב צ'ציק זצ"ל, מיקירי קרתא
דירושלים עיה"ק, נכנס פעם למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל ביום החלאקה של
בנו הקטן, וביקש ברכה עבור הילד, ואמר לו הגרי"ז: בודאי אתם רוצים ברכה שיהיה
תלמיד חכם – תלמיד חכם הוא יהיה כפי ערך שהאבא ילמד אתו, וירא שמים הוא יהיה כפי ריבוי הדמעות שהאימא תשפוך
עבורו.
החלום הולך אחרי פתרונו, כמו
שכתוב "ויהי כאשר פתר לנו כן היה" (ירושלמי
מעשר שני פ"ד)
ההלכה אומרת: אף פתילות
ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהם בחנוכה; והיו דורשי רשומות – צדיקי
הדורות דורשים הלכה זו כמין חומר, אף נשמות יהודיות שנחלשו מבחינה רוחנית ונדחו
לדרגה בה אף קדושת השבת אינה מרוממת ומדליקה אותן – בכוחם של נרות החנוכה להדליק
ולהלהיב אף אותן באשר הן ולעוררן לקדושה העליונה
הפני יהושע מקשה במסכת שבת
לשם מה היו צריכים את הנס של פך השמן, הרי טומאה הותרה בציבור, והיה אפשר להשתמש
בשמן טמא ? ונראה לי לתרץ בזה, שהקב"ה רצה להראות לנו
שלא נחפש לעצמנו היתרים, כי אם האדם יתחיל לחפש היתרים, ימצא על כל דבר היתר.
הקב"ה מדקדק עם הצדיקים. ולמה מדקדק הקב"ה כ"כ עם הצדיקים? שמעתי
מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהבונה בנין גדול ורב קומות צריך לדייק
ביסודות הבניין מאוד מאוד, כי כל סטייה וטעות קטנה ביסודות, גורם עיוות גדול
בקומות העליונות. כך גם הצדיקים שהם יסוד העולם, מדקדק הקב"ה עימהם בדקדוק דק
עד אין נבדק, ומפני כך דקדק הקב"ה עם יוסף כ"כ.
״יוסף״ הוא על שם ״יוסף לי ה׳ בן אחר״ (בראשית
ל,כד). עבודתו של יוסף היא להפוך את ה 'אחר' ל 'בן'; להשפיע על הזולת ולהחזירו
למוטב. (הרבי מליובאוויטש
הקב"ה
לא חייב לתת לך!!! (עונג
שבת, גליון 1864)
הלילה הוא ליל נישואינו העשירי.... כן, אני מודה לקב"ה שזיכה
אותי בבעל אברך ת"ח, ירא שמים, עדין נפש, ובעל רגישות נדירה, שאפילו לא השמיע
צליל של טרוניה, לא שביב של אכזבה, ואף ולא גרגיר אבק של ייאוש. אבל הבית ריק
משמחת ילדים, ואין בכתלים קשקושי צבעים, ואף קובית משחק או צעצוע לא נחבאים מתחת
למיטה או מחורי הדלת. אישה עקרה. שמעתי שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את
אשתו אחרי 10 שנות נישואין.. לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא משותפת והוא לא
יצער אותי לעולם! אבל הצער שלי לא מניח לי, אני טרודה, נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה. מעגל שאין לו סוף.
החלטתי לנסוע לגדול
הדור הגאון שלמה זלמן אויערבעך זצ"ל. דפקתי בעדינות על הדלת. הרב פתח, מי
שהכירו הוקסם מהארת-פניו הלבבית. "מה אוכל לעזור שאל?".. סיפרתי על בעלי הצדיק, על שלום בית, ואז פרצתי
בבכי גדול. עשר שנות נישואין, ללא ילדים, והרופאים אמרו אין
סיכוי. והבכי שוטף כנהר מתגלגל... וליבי מנסה לקושש שברי
תקווה וחלקי ישועה. אם בכלל. והלילה ליל נישואינו העשירי... כאמור.. כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים
מחד , ומופלאים
מאידך. מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו אש ומים המשמשים בערבוביה על - טבעית.
"אני מאד מצטער בשבילך ", אמר בלחש בעיניים מורדות, ואז גביה מעט קולו
והוסיף "אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים... הוא לא חייב לתת בריאות, ולא חייב לתת פרנסה, או בית או משפחה..." ובקול
תקיף וחד סיכם את דבריו "הקב"ה לא חייב!".
הסתובבתי לצאת
"תודה כבוד הרב" מלמלתי. עשיתי צעד קטן החוצה ופתאום שמעתי מילה
"אבל", הוא אמר "אבל". הפניתי ראשי לעברו, וחשה כמו צבייה
לכודה שמוצאת פתח מילוט מן המצודה. ומכאן ואילך שמעתי את המשפט הכול כך פשוט, אבל
כה עצום ובונה ומטלטל לבבות "אבל דעי לך, שאם את תעשי למען אנשים מה שאת לא
חייבת, אז מהשמיים יעשו איתך מה שלא חייבים לך, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומידה
כנגד מידה לא בטלה...". החילותי לשנן את המשפט הזה, מדקדקת במילותיו כמו
בקריאת שמע, "אם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, מן השמים יעשו איתך מה
שלא חייבים לך". אמרתי
"תודה רבה", וירדתי במדרגות בוכה מאושר. קיבלתי הרגע פרספקטיבה לכל
החיים, הבטתי בשחקים ולחשתי "הקב"ה, הבנתי הכול, אני בתך האוהבת מבטיחה
לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש, לחיות, ולעופות, ולכל ביריותיך, גם
אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי לילדיך. אני אעשה המון למענם, גם אם אני אינני
חייבת...".
החלטתי להפנות את
מרצי הוני ואוני למחלקה הכי...הכי.... אונקולוגיה. קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים.
וופלות , וחלווה
וקוקוס ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות וחטיפים, עם מפיונים מרהיבים והכול ארזתי בסלסלות מתוקות
ובעיצוב ססגוני ומשובב עין. התחלתי לעבור מאחת לאחת, ממיטה למיטה בחיוך במאור פנים
כשאני אוחזת את עגלת הנירוסטה, שאף היא מעוצבת בשלל צלופנים וניירות מרשרשים,
תענוג לעין, לחך, וללב. לעשות כרצון איש ואישה, שבשעות הקשות הללו בוודאי ובוודאי
שכל גילוי של מתיקות והארת-פנים הוא נכס נצחי עבורם, וגם בעבורי, שכן מצוות ביקור
חולים, כידוע אין לה שיעור, ומי גדול מבקרי החולים? הקב"ה שסעד את אברהם אבינו. השקעתי במצווה הזו את הלב הנשמה הכוח והכסף. התאהבתי בחסד הזה, וכל חיוך קטנטן של חולה, שובב
את נפשי. ריבונו של עולם, הרי שכינה שורה למעלה ממראשותיו של חולה, ובודאי
שהמבריאים הללו הם צדיקים אמיתיים שאינם בועטים בייסורים, ולכן ברכתם ראויה שתתקיים. ביקשתי שיברכוני בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני
ראויה לה.
אחרי שנה נולד לנו במזל
טוב – בן. אחרי ארבע שנים נוספות קיבלנו מתנה נוספת מהקב"ה שלא חייב לנו
ילדים, עוד תאומות מקסימות. אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני חייבת, חיי
סובבים סביב המתקת חייהם של האנשים והנשים הללו שנמצאים שם בקומה השביעית, ובחסדי
השי"ת יבריאו. מדי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה, ועם בנותי, [כשהן בחופשה מן
הלימודים] אנו מחלקות מאות סלסלות מתוקות, שממתיקות חיים.
אמונה
והבטחון בד' (''רבי
יעקב אומר'( "
וכה סיפר הרב מפונוביז' : כשהייתי
רבה של פונוביז', הייתה בי שאיפה להפכה למעצמה של חינוך, לא הסתפקתי בבניין תלמוד התורה שהקמתי, אלא הוספתי
ישיבה קטנה וגדולה, וכולל. בית ספר לבנות ואף בית ספר על יסודי. מוסדות החינוך
שהקמתי היו מפוזרים בעיירה, בדירות שכורות, והדבר הקשה על פעילותם. כיוון שראיתי כך, החלטתי כי יש לרכוש קרקע רחבת
ידיים ולהקים עליה את מוסדות החינוך. ההחלטה קלה, אבל הביצוע – קשה...
נודע לי כי כומר
העיירה, יורש שושלת האצילים ששלטו באזור, רוצה למכור חלקת יער שברשותו במחיר מציאה: עשרים וחמישה אלף רובלים. דרישתו היחידה היא שהכסף
יהיה מזומן. ניסיתי לבקש שימתין כמה חודשים עד שאגייס את הכסף, אבל הוא לא נאות
לכך. היער שווה מאה אלף רובלים. הוא מוכן לעשרים וחמישה אלף, בתנאי אחד: מזומן בלבד . ובכן, היו לי חמשת אלפים רובלים נדוניה מחותני. היה
זה כסף שאמור היה להספיק לנישואי צאצאיי. אשתי הסכימה להקדישו למטרה הקדושה. הבאתי
את הכסף לכומר וסיכמנו כך: אם אביא א עשרים האלף הנוספים בעוד שלושה חודשים, מה
טוב. יהפוך היער לנחלתי. אבל אם לאו – חמשת האלפים הללו יהוו קנס לכך שהפרתי את
ההסכם.
טוב ויפה. הלכתי מעשיר
לנגיד, ומנדיב לגביר, והתחלתי לקושש את הסכום. אבל השטן היה לימני, ולא הצלחתי
לקבל פרוטה. כל אחד מסיבתו, לא יכול היה לתת לי כסף כעת. היו כאלו שנתנו לי הבטחה
שבעוד חצי שנה יתנו לי כמה אלפי רובלים, אבל אני הייתי צריך את הכסף כעת... בינתיים נודע הדבר לחמי וחמותי, שבאו לבקר. הם
גערו בי קשות על שפיזרתי את הכסף לריק, ומאיפה באו הרעיונות הללו לרב צעיר, והיאך
העזתי לכלות את ממונם... יצאתי, אפוא, מן הבית, והמתנתי לשוך זעמם. חזרתי בשתיים בלילה, וסברתי שחמי וחמותי נסעו כבר,
ואילו שאר בני הבית נמים. ולא כן היה, כי אם שניים מעשירי העיירה ישבו בסלוני, והמתינו לבואי. עומדים לארס את צאצאיהם בשעה טובה,
מבקשים הם להשליש בידי סכום הנדוניה – כל אחד מהם עשרת אלפים רובל – ושניהם בוטחים
בי. אמרתי להם: אוכל להשתמש בכסף לצורכי הרבים? ובעוד
חצי שנה להחזירו? הסכימו בחפץ לב. עליתי לבית הכומר, ושילמתי את
הסכום, והקמתי את הקריה ופרחה להפליא. אלפיים תלמידים התחנכו בה לתורה וליראת שמים.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה