|
הסבא מסלבודקא זצ"ל מבהיר שגם איננו
יכולים לשער עד כמה גדול הוא השכר שנקבל על כל מעשה קטן של חסד. הוא מתייחס בזאת
למעשהו של יעקב כאשר הוא הסיר את האבן הגדולה מעל פי הבאר ואפשר בכך לרועים
להשקות את צאנם. לא נראה לכאורה, שלמעשה קטן זה ישנה דרגה גבוהה מאוד אם לוקחים
בחשבון את כל רבבות המצוות אותן קיים יעקב אבינו במשך חייו. אולם, האמת היא כי
עם ישראל כולו נשען על זכות זו. כל שנה ושנה אנו מתפללים תפילה מיוחדת על הגשמים
– "תפילת גשם". בתפילה זו אנו מזכירים חלק ממעשיהם הגדולים של האבות,
כגון התמודדותו ועמידתו של יעקב אבינו במאבק עם המלאך. יחד עם זאת, אנו מזכירים
את מעשה הסרת האבן מעל הבאר: "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים... בעבורו אל
תמנע מים"
"ויראו אותו
מרחוק" - כל הצרות של החברה בכלל ושל כולנו בפרט היא שמסתכלים אחד על השני
בריחוק. במצב כזה לא ניתן להגיע לפתרון אלא רק להתנכלות ושנאת חינם - מיותרת...
יש שני סוגי סכינים המבתרים את גופו של אדם
- סכין של מנתח וסכין של רוצח. סכין המנתח פועל במגמה של רחמים והצלה, לעומת זאת
סכינו של רוצח מביע אכזריות ומוות. כיצד אפשר להבחין בין הסכינים השונים? אם
הסכין חלוד וישן הרי הוא של רוצח, ואם הוא נקי וסטרילי הוא סכינו של מנתח.
ולענייננו: אמנם יוסף בוודאי לא נזקק כלל לעצם הריח, מה שהיה חסר לו באותה שעה
הייתה הארת פניו של הקב"ה להראות לו שהוא יתברך עמו בצרה. והארה זו נגלתה
לו על ידי ריח הבשמים!. ( הגר"מ
פוגרמנסקי זצ"ל)
כל איש ישראל אמר הרבי ר' מנדלי מרמינוב:
נקרא בשם "יעקב" ועל כל אחד ואחד נאמר "אלה תולדות יעקב",
ומי הם? "יוסף", שלא יעמוד במקום אחד, כי אם יוסיף התמדה בתורה ומצוות
ומעשים טובים וילך מחיל אל חיל בעבודת ה'.
הילדים שגדלו בארמון (מתוך דורש ציון (
לרבנו בחיי היה ויכוח עם מלך ספרד . מלך ספרד טען: אתם היהודים מדברים תמיד על הגזע היהודי
ומשתבחים בכך שאתם שונים מכל העמים, אבל באמת אין הבדל מהותי בין יהודי לגוי.
שניהם בני אדם. כל השוני מקורו רק בתורה שאתם מלמדים. באופי של האדם, בתורשה
ובנטיות – כמוני כמוך . אולם רבנו בחיי
השיב לו שהוא טועה. היהודי שונה לגמרי באופיו ובאישיותו מן הגוי, ואין ביניהם
שום דמיון . מלך ספרד עמד על
דעתו והבטיח שביום מן הימים הוא יוכיח לרבנו בחיי את צדקת דבריו . מה עשה? – הלך ללא ידיעת רבנו בחיי למקום שבו היו נשים
יולדות, ולקח בכוח תינוק יהודי מיד לאחר לידתו. היולדת האומללה ניסתה להתנגד,
אולם איש לא שמע לה. המלך שילם לה פיצויים והודיע לה שאין לה שום ברירה אחרת.
לאחר מכן הלך לקצה אחר של ממלכתו ולקח משם תינוק גוי בן יומו. לשתי האימהות הוא
הודיע שהבנים יגדלו בבית המלך עד הגיעם לגיל עשרים, ובגיל עשרים יורשו לשוב להוריהם.
במשך כל התקופה אין להורים שום רשות לראות את הילדים, לטפל בהם או להתקרב אליהם .
הילדים גדלו בבית המלך כתאומים. שניהם
אכלו יחד, למדו יחד, למדו לדבר ביחד, ולא היה ניכר ביניהם שום הבדל. איש לא ידע
מי מהם הוא יהודי ומיהו הגוי מלבד המלך עצמו, שהכין ברצינות את ההוכחה שהבטיח
לרבנו בחיי . בהגיע הבחורים
לגיל שמונה עשרה קרא המלך לרבנו בחיי ואמר לו: "האם אתה זוכר את הוויכוח
שהיה בינינו לפני שמונה עשרה שנה בעניין יהודי וגוי ? כעת הגיע יום פקודה. מחר אערוך אסיפה של כל שרי ויועצי, וכל
המדענים וחכמי המדינה, אביא לך לשם שני בחורים ועליך יהיה להכריע מי מהם יהודי
ומי מהם גוי. יכול אתה לבחון אותם בכל צורה שתמצא לנכון ולעשות להם כל תרגיל
שתרצה. "
למחרת סיפר המלך את שני הבחורים
בתספורת זהה, הלביש אותם באותה תלבושת, כך שהיו נראים כתאומים, והביא אותם
לאסיפה. ישבו השנים כחתנים בלי לדעת דבר, וסביבם עמדו כל השרים שגם הם לא ידעו
על מה ולמה הוזמנו לכאן . פתח המלך וסיפר
את כל השתלשלות הדברים ואת הוויכוח שהיה בינו לבין החכם היהודי, והזמין אותו
בחגיגיות לגלות מי הוא הבחור היהודי ומיהו הגוי . עמד רבנו בחיי במקומו, קיבל עצמו את האתגר שהוטל עליו,
ושאל :
" אדוני
המלך, האם יש בבית המלך ענבים ?"
" ודאי" –
השיב לו המלך – "דבר לא חסר בבית המלך !" עד מהרה הובא בציווי המלך מגש מלא ענבים למאכל. אחד
הבחורים הגיש ידו ולקח את אשכול הענבים, והשני הושיט יד ולקח מן הענבים המופרדים.
מיד אמר רבנו בחיי: "היהודי הוא מי שלקח את האשכול , והשני הוא הגוי "
. השתומם המלך
ושאל: "איך ידעת ?" נענה ואמר לו:
"אדוני המלך, היהודי בוחר תמיד במה שיש לו חיבור . יהודי נמשך תמיד אל המקור שבו. כולנו מעולם הנשמות באנו
מאותו מקור, וכולנו נמשכים תמיד למקור הזה. לעומת זאת לגוי – לגוי אין מקור . הזוהר הקדוש כותב (בראשית ט) שנשמות הגויים באות מהסטרא
אחרא , מהמקום שממנו
באות הנפשות של הדובים והאריות, הברדלסים, הנחשים , העקרבים והיתושים. אנחנו באנו ממקור קדוש, מחלק אלו-ה
ממעל, ושם יש אחדות וחיבור "
. כאלו – אומר
האברבנאל – הם הכוכבים. נראה שכל אחד מהם בודד ברקיע, אבל בשעת לילה – בשעת צרה,
הם נעשים מאירים וזוהרים. כך ישראל, בשעת צרה בוקע כוח ה 'יהודי' שבהם והם
מאירים, ואז ניכר החיבור הגדול שביניהם, שהיה קיים במקורם, אף אחד מהם אינו בודד
והם נעשים חברים זה לזה .
|
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה