דאג לקבל את מה שאתה אוהב אחרת תאלץ לאהוב את מה שאתה מקבל.
הרמב"ם אומר שמצוות כיבוד ההורים נמשכת גם לאחר מותם. הכבוד
כלפיהם צריך להמשיך ולהתבטא בתפילות, במחשבות, במילים ובלימודים שלנו.
"וירא מנוחה כי טוב... ויט שכמו לסבול" (בראשית מט,ט"ו).
יששכר ראה שמנוחה היא אמנם דבר טוב, אך יש בה גם סכנה שמתוך כך עלול האדם לבוא לבחינת
"וישמן ישורון ויבעט". כתרופה לסכנה זו קיבל עליו עול תורה. החלטה נחושה
לקבוע עיתים לתורה מדי יום ביומו היא התרופה לסכנה שבמנוחה.(ליקוטי דיבורים)
ועשית עמדי חסד ואמת -(מ"ז, כ"ט) . חסד של אמת, שאינו
מצפה לתשלום גמול (רש"י) לא רק שאיש לא מצפה לתשלום, איש גם לא מבקש להזדקק
לחסד הזה...
איך התערב הפרופסור מחו"ל? (לקראת שבת מלכתא, שבת ויצא)
במשפחתו של ר' פינחס, התכונה לקראת בר המצווה של הבן הגדול החלה כבר שנה לפני. אך חגג הילד יום הולדת 12 ,כבר החלו הדיבורים, ההכנות , השיח אודות התפילין החדש ות, רישום הכתובות להזמנות, וכן הלאה... ההתרגשות הרבה לא פסחה כמובן על ר' פינחס - האב המאושר, ובנו - חתן בר המצווה. ר' פינחס החל לומד עם בנו הלכות תפילין, וכמובן - החל להכין עמו את קריאת התורה של פרשת 'יתרו' בה יעלה לתורה, שכן בבית הכנסת בו התפללו היה נהוג, שחתן בר המצווה הוא הקורא בתורה בשבת העלייה לתורה. ר' פינחס גם לא שכח לעדכן את הגבאי על שבת הבר מצווה המתוכננת, בה יקרא בנו את קריאת התורה. "אין בעיה", אמר הגבאי, "תתחילו להכין את הקריאה, אתה יודע, זו פרשה עם עשרת הדברות, כדאי שהילד יהיה מוכן לדעת לקרוא את טעמי המקרא יפה יפה...".לא היה צורך בהוראה זו, שכן ר' פינחס החל כבר מזמן ללמוד עם בנו מדי ערב את טעמי המקרא, והבן היה חוזר ומשנן בעל פה את הפרשה בכל רגע פנוי. את כל ההתרגשות וההכנה לבר המצווה השקיע הילד בהכנת הפרשה, עד שידע את הפרשה באופן מדוקדק היטב, בעל פה כמובן...
בערב שבת יתרו, כשהעלה ר' פינחס את הקוגל במדרגות בית הכנסת לקראת ה 'קידושא רבא', גילה את חברו עולה גם הוא וסיר קוגל בידו. 'מזל טוב', קרא לעברו, 'נולדה לכם בת השבוע ולא ידעתי?'. לא חלפה אלא דקה, עד שהתבררה הטעות המביכה. שני המתפללים הוותיקים, ר' פינחס וחברו,מתעתדים לחגוג שבת בר מצווה בשבת זו. שניהם בטוחים שבנם יקרא השבת בתורה, ושני הבנים בביתם, כבר נרגשים, מתכוננים, מוכנים ומשננים... הגבאי עודכן על הטעות, וחיש נזכר כי הצדק עם ר' פינחס. "הוא תפס ראשון", אמר במבוכה למתפלל השני, שפניו התכרכמו והלכו... כזו התרגשות, כאלה הכנות, הסבא והסבתא מירושלים כבר הגיעו, ולפתע אי נעימות כזו... שלוש דקות של אי נעימות עמדו במרכז. שלוש דקות נטולות הכרעה, בהן כל אחד ניסה למצוא מוצא מהסבך. ר' פינחס אמנם תפס ראשון, אך החבר התכונן גם הוא, ובנו נרגש ומוכן לקרוא בתורה בדיוק כמו בנו של ר' פינחס... מה עושים עכשיו? "לא נורא", אמר ר' פינחס בגבורה עילאית אחרי השתהות קצרה, "לא קרה כלום. דיברתי כבר עם הבן שלי, והסכמנו לוותר על קריאת הפרשה השבוע. נכון, הוא מתכונן מראשית החורף, אבל הוא יוכל להשקיע שעות רבות בשבוע הקרוב בלימוד ושינון פרשת משפטים, ונחגוג לו כבר בשבוע הבא...". הגבאי חש שלא בנוח, הרי הוא האשם בטעות. "אולי נעשה חצי חצי", הציע, "הרי הבן שלך כבר התכונן, גם האורחים שלך יבואו בשבת בבוקר..." "לא, לא צריך, זה בסדר...", היסה אותו ר' פינחס, "ניתן לבן שלו לקרוא השבוע, והבן שלי יקרא בשבוע הבא. האורחים שלי יוכלו לומר מזל טוב השבוע, גם אם בני יקרא רק בשבוע הבא...".
בשבת בבוקר, קרא חתן בר המצווה השני בתורה. בנו של ר' פינחס ידע את הפרשה בעל פה, אבל ויתר. הוא כבר היה עסוק בלשנן את פרשת משפטים, אותה קרא בשבוע הבא... ארבע שנים חלפו, ארבע שנים. הילד שוויתר אז כבר הפך לבחור חשוב, הלומד בישיבה גדולה מכובדת. באמצע החורף הובהלה אמו לבית החולים עקב כאבים שונים, אך כל הבדיקות העלו חרס... האם המיוסרת אושפזה במחלקה הפנימית, הרופאים בדקו שוב ושוב, א לא הצליחו להבין מה גורם לכאבים האיומים שהיא מרגישה. לצידה, שהו בתורנות בני המשפחה, ומכיוון שאיש לא רצה להפריע את הבן מלימודו, אך טבעי היה שהבן הבוגר יקבל את התורנות בשבת קודש...
שבת בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. המחלקה עודה רדומה למחצה, התרוצצויות הרופאים טרם החלו. בסוף המחלקה, בחדר המעניק פרטיות ככל שניתן, היה מאושפז באותה שבת רבן של ישראל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. כבר בשעת בוקר זו, מקורבי הרב התרוצצו ברחבי המחלקה, מחפשים אחרי בעל קורא שיקרא את קריאת התורה בחדרו של הרב. "אתה יכול לקרוא קריאת התורה בחדר של הרב אלישיב?", שאל אחד מהם את הבחור, שנדהם ונרגש מעצם ההצעה... ברגע הראשון, חשב לומר "לא". הן הוא לא 'בעל קורא' מנוסה, ואיך יוכל לקרוא בשביל רבן של ישראל ? אך רגע אחרי נזכר שפרשת השבוע, הלא היא 'משפטים', מוכרת לו היטב בעל פה, הרי קרא אותה ושינן אותה אינספור פעמים לקראת קריאתה , ולפיכך התנדב לגשת ולקרוא... כשסיים את קריאת התורה, פנה אליו הרב אלישיב וביקש להודות לו. "קראת יפה מאוד", החמיא הרב בכנות, "הרבה זמן לא שמעתי מישהו שקורא כל כך יפה, בדקדוק התיבות ובדיוק בטעמים. מה מעשיך בבית החולים?", התעניין. "אני בסדר", השיב במבוכת מה, "אימא שלי כאן כבר כמה שבועות, לא יודעים מה יש לה. היא סובלת מאוד...", אמר נרגש, מזכיר את שם אמו לרפואה שלמה באוזני הרב. "יש לי רעיון", אמר הרב אלישיב לפתע. "שלחו אליי מחו"ל פרופסור מומחה גדול בעל שם עולמי, המטפל בי באופן פרטי. אני אבקש ממנו לבדוק גם את אמך, וזו תהא הכרת הטוב שלי לך על הקריאה היפה והנעימה...".
כבר ביום ראשון בבוקר, אחרי הבטה קצרה בתוצאות הבדיקות, קבע הפרופסור המומחה מהי הבעיה. "זוהי אכן מחלה נדירה בארץ", אמר מבעד למשקפיו, "אבל הטיפול בה דווקא פשוט...", הוא מיהר להסביר לרופאי המחלקה מה ניתן לעשות, וכבר באותו שבוע שוחררה האם מהאשפוז הממושך, שמחה וטוב לב... כשדבר הסיפור הגיע לגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, אמר בהתפעלות: "הרי זה מה שהגמרא מספרת, כי רב הונא בריה דרב יהושע, זכה להינצל ממוות לחיים בגלל שהיה ותרן... הרי גם כאן זכתה האם לישועה גלויה, רק בשל הוויתור של בנה, ארבע שנים קודם לכן"... ארבע שנים חלפו מהויתור האצילי על קריאת פרשת יתרו, עד שהכול נוכחו עד כמה הויתור הזה היה מועיל, יוצא דופן, פותח שערים... ארבע שנים המתין הויתור בשקט לרגע הגדול, בו יתברר עד כמה כוחו גדול ומשמעותו עצומה... אין ויתור חסר משמעות, אין ויתור שלא 'מפצים' עליו מלמעלה. זה יכול לקחת שנים, לא תמיד רואים את זה, אך תמיד, תמיד, הויתור משתלם בראש ובראשונה למוותר עצמו!
במשפחתו של ר' פינחס, התכונה לקראת בר המצווה של הבן הגדול החלה כבר שנה לפני. אך חגג הילד יום הולדת 12 ,כבר החלו הדיבורים, ההכנות , השיח אודות התפילין החדש ות, רישום הכתובות להזמנות, וכן הלאה... ההתרגשות הרבה לא פסחה כמובן על ר' פינחס - האב המאושר, ובנו - חתן בר המצווה. ר' פינחס החל לומד עם בנו הלכות תפילין, וכמובן - החל להכין עמו את קריאת התורה של פרשת 'יתרו' בה יעלה לתורה, שכן בבית הכנסת בו התפללו היה נהוג, שחתן בר המצווה הוא הקורא בתורה בשבת העלייה לתורה. ר' פינחס גם לא שכח לעדכן את הגבאי על שבת הבר מצווה המתוכננת, בה יקרא בנו את קריאת התורה. "אין בעיה", אמר הגבאי, "תתחילו להכין את הקריאה, אתה יודע, זו פרשה עם עשרת הדברות, כדאי שהילד יהיה מוכן לדעת לקרוא את טעמי המקרא יפה יפה...".לא היה צורך בהוראה זו, שכן ר' פינחס החל כבר מזמן ללמוד עם בנו מדי ערב את טעמי המקרא, והבן היה חוזר ומשנן בעל פה את הפרשה בכל רגע פנוי. את כל ההתרגשות וההכנה לבר המצווה השקיע הילד בהכנת הפרשה, עד שידע את הפרשה באופן מדוקדק היטב, בעל פה כמובן...
בערב שבת יתרו, כשהעלה ר' פינחס את הקוגל במדרגות בית הכנסת לקראת ה 'קידושא רבא', גילה את חברו עולה גם הוא וסיר קוגל בידו. 'מזל טוב', קרא לעברו, 'נולדה לכם בת השבוע ולא ידעתי?'. לא חלפה אלא דקה, עד שהתבררה הטעות המביכה. שני המתפללים הוותיקים, ר' פינחס וחברו,מתעתדים לחגוג שבת בר מצווה בשבת זו. שניהם בטוחים שבנם יקרא השבת בתורה, ושני הבנים בביתם, כבר נרגשים, מתכוננים, מוכנים ומשננים... הגבאי עודכן על הטעות, וחיש נזכר כי הצדק עם ר' פינחס. "הוא תפס ראשון", אמר במבוכה למתפלל השני, שפניו התכרכמו והלכו... כזו התרגשות, כאלה הכנות, הסבא והסבתא מירושלים כבר הגיעו, ולפתע אי נעימות כזו... שלוש דקות של אי נעימות עמדו במרכז. שלוש דקות נטולות הכרעה, בהן כל אחד ניסה למצוא מוצא מהסבך. ר' פינחס אמנם תפס ראשון, אך החבר התכונן גם הוא, ובנו נרגש ומוכן לקרוא בתורה בדיוק כמו בנו של ר' פינחס... מה עושים עכשיו? "לא נורא", אמר ר' פינחס בגבורה עילאית אחרי השתהות קצרה, "לא קרה כלום. דיברתי כבר עם הבן שלי, והסכמנו לוותר על קריאת הפרשה השבוע. נכון, הוא מתכונן מראשית החורף, אבל הוא יוכל להשקיע שעות רבות בשבוע הקרוב בלימוד ושינון פרשת משפטים, ונחגוג לו כבר בשבוע הבא...". הגבאי חש שלא בנוח, הרי הוא האשם בטעות. "אולי נעשה חצי חצי", הציע, "הרי הבן שלך כבר התכונן, גם האורחים שלך יבואו בשבת בבוקר..." "לא, לא צריך, זה בסדר...", היסה אותו ר' פינחס, "ניתן לבן שלו לקרוא השבוע, והבן שלי יקרא בשבוע הבא. האורחים שלי יוכלו לומר מזל טוב השבוע, גם אם בני יקרא רק בשבוע הבא...".
בשבת בבוקר, קרא חתן בר המצווה השני בתורה. בנו של ר' פינחס ידע את הפרשה בעל פה, אבל ויתר. הוא כבר היה עסוק בלשנן את פרשת משפטים, אותה קרא בשבוע הבא... ארבע שנים חלפו, ארבע שנים. הילד שוויתר אז כבר הפך לבחור חשוב, הלומד בישיבה גדולה מכובדת. באמצע החורף הובהלה אמו לבית החולים עקב כאבים שונים, אך כל הבדיקות העלו חרס... האם המיוסרת אושפזה במחלקה הפנימית, הרופאים בדקו שוב ושוב, א לא הצליחו להבין מה גורם לכאבים האיומים שהיא מרגישה. לצידה, שהו בתורנות בני המשפחה, ומכיוון שאיש לא רצה להפריע את הבן מלימודו, אך טבעי היה שהבן הבוגר יקבל את התורנות בשבת קודש...
שבת בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. המחלקה עודה רדומה למחצה, התרוצצויות הרופאים טרם החלו. בסוף המחלקה, בחדר המעניק פרטיות ככל שניתן, היה מאושפז באותה שבת רבן של ישראל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. כבר בשעת בוקר זו, מקורבי הרב התרוצצו ברחבי המחלקה, מחפשים אחרי בעל קורא שיקרא את קריאת התורה בחדרו של הרב. "אתה יכול לקרוא קריאת התורה בחדר של הרב אלישיב?", שאל אחד מהם את הבחור, שנדהם ונרגש מעצם ההצעה... ברגע הראשון, חשב לומר "לא". הן הוא לא 'בעל קורא' מנוסה, ואיך יוכל לקרוא בשביל רבן של ישראל ? אך רגע אחרי נזכר שפרשת השבוע, הלא היא 'משפטים', מוכרת לו היטב בעל פה, הרי קרא אותה ושינן אותה אינספור פעמים לקראת קריאתה , ולפיכך התנדב לגשת ולקרוא... כשסיים את קריאת התורה, פנה אליו הרב אלישיב וביקש להודות לו. "קראת יפה מאוד", החמיא הרב בכנות, "הרבה זמן לא שמעתי מישהו שקורא כל כך יפה, בדקדוק התיבות ובדיוק בטעמים. מה מעשיך בבית החולים?", התעניין. "אני בסדר", השיב במבוכת מה, "אימא שלי כאן כבר כמה שבועות, לא יודעים מה יש לה. היא סובלת מאוד...", אמר נרגש, מזכיר את שם אמו לרפואה שלמה באוזני הרב. "יש לי רעיון", אמר הרב אלישיב לפתע. "שלחו אליי מחו"ל פרופסור מומחה גדול בעל שם עולמי, המטפל בי באופן פרטי. אני אבקש ממנו לבדוק גם את אמך, וזו תהא הכרת הטוב שלי לך על הקריאה היפה והנעימה...".
כבר ביום ראשון בבוקר, אחרי הבטה קצרה בתוצאות הבדיקות, קבע הפרופסור המומחה מהי הבעיה. "זוהי אכן מחלה נדירה בארץ", אמר מבעד למשקפיו, "אבל הטיפול בה דווקא פשוט...", הוא מיהר להסביר לרופאי המחלקה מה ניתן לעשות, וכבר באותו שבוע שוחררה האם מהאשפוז הממושך, שמחה וטוב לב... כשדבר הסיפור הגיע לגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, אמר בהתפעלות: "הרי זה מה שהגמרא מספרת, כי רב הונא בריה דרב יהושע, זכה להינצל ממוות לחיים בגלל שהיה ותרן... הרי גם כאן זכתה האם לישועה גלויה, רק בשל הוויתור של בנה, ארבע שנים קודם לכן"... ארבע שנים חלפו מהויתור האצילי על קריאת פרשת יתרו, עד שהכול נוכחו עד כמה הויתור הזה היה מועיל, יוצא דופן, פותח שערים... ארבע שנים המתין הויתור בשקט לרגע הגדול, בו יתברר עד כמה כוחו גדול ומשמעותו עצומה... אין ויתור חסר משמעות, אין ויתור שלא 'מפצים' עליו מלמעלה. זה יכול לקחת שנים, לא תמיד רואים את זה, אך תמיד, תמיד, הויתור משתלם בראש ובראשונה למוותר עצמו!
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה