אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ו

 

 

 ''בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי מדובינסקי)

 

     עצמאות היא טבע אנושי, אבל אם לא נרכך אותה, היא תעמוד לנו כמכשול בדרך לצמיחה.

 

     "עצם התפיסה של 'חוק פיזיקלי' היא תיאולוגית".

 

     ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה." הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?" האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל"

 

     ערכה של מתנה גדל, ככל שמעריכים יותר את הנותן – אם תלמד להעריך את ה', תוכל ליהנות יותר ממתנותיו

 

     ערכים תמיד להישאר מחוברים.

 

     עשו דברים בשקט. ההצלחה כבר תעשה את הרעש.

 

      "עשיר עומד בניסיון גדול. לעני קל לבטוח בקב"ה. לא-כן העשיר, שנכסיו קורצים לו ואומרים: בטח בנו" (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

יד תומכת (טיב הקהילה גיליון 194)

     לאחר שעברתי לפני שנים אחדות טיפול רפואי מסוים, קבע לי הרופא כמה תרגילי 'פיזיותרפיה', כדי להחזיר את תפקוד הגוף ותנועת האיברים לסדרם ותקינותם. - נשלחתי אפוא בקופת חולים אל חדרי הפיזיותרפיה, שם קיבלני האח התורן, ולאחר שקרא בעיון את 'רעצעפט' (מרשם) ההנחיות של התרגילים שהסדיר הרופא עבורי, בעיקר בשביל ריפוי זרוע היד, הגיש לי האח 'משקולת' קלה יחסית, וביקשני לרומם את ידי ולהרים את המשקולת.

     בתחילה קשתה עלי פעולה זו מאוד, היד ברוב חולשתה מיאנה להתרומם אל על, ככל שניסיתי להתגבר ולהתחזק לא הצלחתי בשום אופן להרים את היד. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, ניגש האח המסור לסייע לי, הוא החזיק אפוא בידי, וכך הצלחתי לאט לאט להרים את המשקולת כראוי, ולאחר שחזרתי על אותם תרגילים כמה פעמים כנדרש, חזרה היד בחסדי השם יתברך לתקינותה וסדר תנועתה.

     לאחר סיום תהליך הטיפול המפרך, גילה האח את אוזני בחיוך צופן סוד, שבעצם כשהחזיק את ידו בידי, לא הפעיל שום כח עזרה מצידו כדי לסייע לי להרים את היד, רק קירב את ידו בנגיעה בעלמא בידי. אבל כל פעולת הרמת המשקולת מתחילתה ועד סופה, נעשתה ונפעלה בכוחי בלבד! ללא שום עזרה וסיוע מצידו! – ומשום כך הועילו והצליחו כל אלו התרגילים, כאשר הפעלתי לבדי בעצמי את כוח תנועת היד, ויצאה ונתגלה סגולת תנועת היד מן הכוח אל הפועל!

     התברר אפוא, שעצם החזקת ידו של האח בידי, הספיקה כדי לנטוע בי את תחושת התמיכה שנצרכתי לה בחולשה הכבדה, בכדי שאתחזק מזה להתניע בעצמי את ידי, וכך אגלה בעצמי את הכוח המופלא שהטביע הבורא בסגולת היד להרים משקולות וכיוצא, שכן באותה עת נחלשו כוחות אלו בהסתר ובהעלמה ממני!

     יצאתי מן המרפאה אפוף מחשבות, כדרכי להפיק לקח טוב מכל מקרה, ולהשתדל ללמוד מוסר השכל מאשר הקרה ה' לפני בעינא דאשגחותא תדירא. – ומכאן למדתי עד כמה חשובה היא לאדם תמיכת הקשר באהבת רעים וידידים, שפעמים רבות די בעצם הקשר בלבד שמתחבר הנחשל עם חבירו, כדי לשאוב מזה עידוד וחיזוק לסייע ביד עצמו, לרומם את נפשו להתחזק במה שנצרך לו! – לא תמיד זקוק החבר לעזרה ממשית, ולפעמים אף לא לעצה מיוחדת כדי לצאת מן הסבך, הכל כבר קיים ומוכן אצלו בתוכו... הוא רק צריך יד תומכת בחיבור קשר רעות ואהבה, בכדי שיגלה כבר מעצמו שיכול הוא להוציא ולחלץ את עצמו מאפלה לאור גדול, אמן.

 

יהודים! עשו תשובה (סיפורי צדיקים, עלון 169)

     בימים שעשה הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א בגלות, היה נראה כאחד הכפריים. לגופו עטה מלבוש קצר, חגור בחבל, זקנו מדובדל,  וכל חזותו אמרה דלות ובורות.
     בהגיעו לעיר אחת פנה אל הפרנס וביקש את רשותו לדרוש בבית הכנסת "אינני מסכים לכך" השיב הפרנס בכל תוקף, בראותו את הכפרי העלוב שלפניו, וכי כפרי שכזה ידרוש בבית הכנסת המכובד שלנו? על מה בכלל הוא מסוגל לדבר? אך הכפרי הלא הוא רבי אלימלך, המשיך להפציר בפרנס, לא יכול הפרנס לשאת את ההפצרות וגירש את הדרשן הכפרי מביתו.

     באותו עת היה נוכח בבית בנו של הפרנס, נער ושמו אבנר, כשראה הנער כי אביו גירש את הדרשן מן הבית, נגע הדבר ללבו, והוא ניסה לשדל את אביו: "וכי מה יקרה אם אותו עני ישא דרשה וירוויח כמה זהובים?". "בוודאי אין הוא יודע לדרוש" הפטיר האב – הפרנס. "ואולם", המשיך הבן אבנר להפציר "כאשר בא יהודי ומבקש רשות לדרוש, יש להניח שהוא יודע לדרוש, אנא אבא,  הרשה לו לדרוש" התחנונים שבפי הבן מצאו מסילות אל לבו של הפרנס,  וכדי שבנו לא יצטער הסכים למלא את בקשתו.  מיד קרא לאותו כפרי עני והודיע לו כי הערב יוכל לשאת דרשתו בבית הכנסת. השמועה על הדרשה שישא הכפרי העני עשתה לה כנפיים ברחבי העיר, ובהגיע השעה היעודה התקבצו בני העיר אל בית הכנסת. הכל נשאו עיניהם לעבר הבמה, ואכן, עד מהרה נראתה דמותו של הדרשן, העולה על הבמה. הושלך הס, הכל המתינו לשמוע את הדברים שבפיו,  אך האיש ממלא פיו מים. הוא עומד על מקומו, בוהה בקהל המביט בו ואינו פוצה את פיו. הדבר הכעיס את הנוכחים, כמה מנכבדי הקהילה פלסו להם דרך לעבר הבמה ושאלו את היהודי הניצב שם: "מדוע אינך מתחיל את הדרשה? ובכלל, לשם מה הנך נועץ מבטים סביבך, האם מחפש אתה מישהו? ממתין לאדם האמור להגיע וטרם בא"? "כן", השיב האיש, "אני מחפש. את אחי אני מבקש". ובראותו את מבע התימהון שהסתמן על פני השואלים, המשיך ואמר: "מחפש אני כאן נקודה של יראת שמים, ולצערי הגדול אינני מוצא. כלום חלילה, אין יראת א-לקים במקום הזה? אך מה אעשה, ולכל מקום שאני מביט, רואה אני רק חטאים ופשעים. יהודים! עשו תשובה" . לשמע דבריו האחרונים של הדרשן נעשה בית הכנסת כמרקחה. הכל זינקו ממקומותיהם לעבר הבמה, ובאגרופים קמוצים אמרו להכות את הדרשן, שהעז לכנותם בכינויים כאלה. חיש קפץ רבי אלימלך – הלא הוא הדרשן הכפרי ממקומו שעל הבמה ונמלט מבית הכנסת. אולם הקהל לא הניח לו, רבים דלקו אחריו עד קצה העיר, ומשלא הדביקו את צעדיו, נואשו ושבו העירה.  ובכל זאת, שמע רבי אלימלך הנמלט רעש של צעדים קרבים ובאים בעקבותיו. הוא הפנה ראשו אחורנית, והנה נער אחד רץ לעברו ובעיניו דמעות. אותו נער היה לא אחר מאשר אבנר, בנו של הפרנס.

     "דרשן, עצור! עצור!" קרא עתה, ודמעותיו זלגו מעיניו על לחייו. רבי אלימלך נעצר תחתיו ושאל: "מה רצונך בני?" הושיט הנער צרור לא גדול ואמר: "הנה צרור כספי. אנא, יקח כבודו את הצרור כשכר הדרשה" "הן זה ממונו של אביך, וכיצד תתן לי אותו ללא רשותו?" אמר רבי אלימלך.  בפיו הנער היתה תשובה: "ממון זה היה של אבי, אך כעת הוא שלי. הנני בן יחיד, ומידי יום נותן לי אבי במתנה ארבע אגורות. צברתי את האגורות, והן נצטרפו לכדי שמונה זהובים. הכסף הזה שלי הוא, ואני מבקשך לקבלו כשכר בעבור דרשתך". נטל רבי אלימלך את צרור הזהובים, הניח ידיו על ראש הנער ושאל: "במה אברכך בני?" "כל ברכה תהא טובה בעיני" השיב הנער. "אם כך אברך אותך שבבוא העת נהיה מחותנים". אמר הדרשן, הלא הוא הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. והנער,  שצעיר לימים היה וכצעירותו כן תמימותו, כלל לא עלה על דעתו לשאול לשמו של הדרשן האלמוני.

     חלפו ימים ושנים הנער אבנר היה כבר אב לילדים, ואחת מבנותיו עמדה להינשא לנכדו של הרה"ק מאפטא זיע"א, לאותו נכד היה סב גדול נוסף – הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א. אך באותו עת כבר היה רבי אלימלך בעולם האמת. בהגיע מועד החתונה נקבצו ובאו אל העיר זנרוביץ, המקום בו נערכה השמחה, שבעים רבנים מפורסמים, בהם כבוד לסבו של החתן, הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא זיע"א. כשהגיע "החוזה" הקדוש מלובלין ו"היהודי" הקדוש זיע"א, כולם בקשו לחלוק הצדיק מאפטא אל העיר, שלח לקרוא למחותן ר' אבנר אבי הכלה. בא האיש אל בית האכסניה, ובהיכנסו אמר לו הרבי מאפטא: "רואה אני אור בפניך, ר' אבנר!". הרב ואב הכלה הסדירו את עניני החופה והקידושין.  לאחר החופה שאל הצדיק מאפטא את ר' אבנר: ספר נא לי, מי אתה ומה מעשיך, שזכית להשיא את בתך לנכדו של רבי אלימלך מליזענסק"? באמת אינני יודע" משך ר' אבנר בכתפיו", יהודי פשוט אני, אך מוקיר ומכבד רבנים ותלמידי חכמים". "כן, יהודי פשוט" אמר הרב מאפטא, "אך בוודאי אתה מכניס אורחים" כן אינני דוחף חלילה וחס את האורחים והעניים מביתי" הגיב ר' אבנר. "אם כך" המשיך הצדק מאפטא, "בוודאי בעל צדקה גדול אתה". "בעל צדקה" – אך לא גדול" השיב ר' אבנר. " אתה בעל צדקה גדול" אמר הרבי מאפטא", ולמרות זאת עדיין אינני מבין משום מה זכית, שבתך תינשא לנכדו של צדיק יסוד עולם כרבי אלימלך. גם אם יהודי הנו ירא שמים, מכניס אורחים ובעל צדקה, עדיין אין בכך די בעבור זכיה כה גדולה, אנא ר' אבנר, ספר נא לי מה עשית בחייך. אולי עשית מצוה כלשהי, מיוחדת במינה, כשהיית נער ? פשפש ר' אבנר בזיכרונו, ופתאום אורו עיניו. "אי פעם, בהיותי נער צעיר, נתתי צרור כסף לדרשן עני". "כיצד נראה אותו דרשן עני?" ביקש הצדיק לדעת. ר' אבנר אימץ את זכרונו ואמר: "נדמה לי שחגור היה בחגורת חבל סביב מתניו, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היה זקנו מדובלל"  שוב אימץ ר' אבנר את זכרונו, מנסה לדלות עוד ממאורעות אותם ימים "אם כך" קרא הצדיק מאפטא, "היה זה הצדיק רבי אלימלך מליזענסק" . רחוקים. ולפתע זרחו פניו והוא אמר חרש: "אני נזכר שהדרשן גם ברך אותי ואמר שנהיה מחותנים". התרגש הרה"ק מאפטא ואמר: "אכן, גדול היה רבי אלימלך שחזה עתידות וידע כי בבוא היום ישא נכדו את בתו של אותו נער. אך לא זוהי גדולתו, גדולתו של רבי אלימלך היתה, שבגודל ענוותנותו נאות לקבל מידי הנער כמה זהובים כשכר הדרשה ובכך זיכה את הנער .

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/