אחת השאלות אותן
נשאל כל אדם העולה לבית דין של מעלה היא, האם ציפית לישועה?! האם היית אופטימיסט?!
האם התרכזת בחצי הכוס המליאה שבחיים?! האם פירשת את המציאות באופן חיובי?! או שמא תמיד התרכזת ברע
ובשלילי . האם היה לך
ברור שסופו של הטוב להגיע ?! ללמדך, שגם
כאשר המציאות נראית פסימית )שלילית(, עדיין הרצון
האנושי צריך להיות אופטימי. כך הופכת הציפייה לישועה לדרך חיים. דרך חיים המנסה לראות את
הטוב שבחיים והופכת את האדם, לבעל רצון אופטימי.
אם
אתה רואה אדם עומד בניסיון ממון, הרי הוא מובטח, שיעמוד בניסיון גופו לקידוש ה'.
כי בעוונותינו הרבים, אין דבר, שידו וכוח היצר תקיף ממון. ואם אין לו כוח לפתות
איש בממון, אז ברור שיוכל לו בכל העניינים " )ר'
דוד לייב. "ביערות דבש )דרוש ז'(
הגמ' מביאה סגולה
להצלחה בלימוד:ללמוד ליד נהר - סימן טוב הוא - כשם שמי הנהר שופעים ואינם פוסקים,
כך לא יפסק לימודכם ויצליח.
(כריתות ו.(
כתב הגאון מווילנא כי פרשתנו היא הפרשה השמינית, והפסוק השמיני בפרשה
הוא "קטונתי מכל
החסדים ומכל האמת", הרי רמז בכך, שצריך תלמיד חכם ללמוד מפסוק זה, כי אפילו כשהוא מצליח ויש
לו במה להתפאר ולהתגאות, כפי שאמר יעקב: "ועתה הייתי לשני מחנות" – בכל זאת
עליו לזכור, כי אך חסדי ד' יתברך הם אלה, ועל ידי כך יבוא לידי קטונתי. וזה
הרמז, שאפילו בשמינית שבשמינית שבגאווה - יש רמז לענווה - קטונתי...
חובות צריכים לשלם
להלן סיפור מצמרר
ומרגש המעובד מתוך 'משפחה', אותו סיפרה בעלת המעשה בעצמה, ממנו ניתן ללמוד עד כמה
עלינו להיזהר, לבל נותיר אחרינו חוב כלשהו, שכן למעלה אין מנוחה לנפטר החייב חוב
כלשהו. ולהלן סיפור המעשה:
"
נולדתי לאימא
מיוחדת במינה. אימא שתמיד הייתה מסודרת ומאורגנת בצורה מדויקת להפליא. לכל דבר
אצלה היה מקום מסודר, ותמיד היא הייתה כותבת במחברת או בפתק את המטלות והפעולות,
שעליה לעשות ולסיים באותו יום ובאותו שבוע". "והנה, לפני מספר חודשים הרגישה אימי כי היא
מתקרבת אל נקודת הסיום של חייה. היא כבר לא הייתה צעירה, וכשראתה
שמצבה הבריאותי מידרדר, הבינה, כי בקרוב עתידה היא לעזוב את הפרוזדור של העולם
הזה, ולהגיע אל הטרקלין הגדול, הלא הוא "העולם הבא". בשל כך ומפני היותה
מסודרת, החלה לערוך קלסר גדול ומסודר, שבו היא מונה וכותבת את כל הדברים, שהיא
מבקשת לסדר אחר פטירתה. ככה הייתה אימי, מסודרת עד יומה האחרון ועד הפרט האחרון.
את הקלסר העבה הניחה למשמרת בארון הספרים וביקשה כי מיד לאחר פטירתה יעיינו בו
ויטפלו בכל האמור בו. לאחר זמן קצר מאוד, אכן התבקשה אימי לבית עולמה. לא היה לנו
קל כלל ועיקר, אך היא ממש הכינה אותנו ליום זה . "מיד אחר פטירתה פתח אבי את הקלסר, שהותירה
וגילה בו בקשות ומטלות רבות אותם ביקשה שישלימו עבורה אחר פטירתה: לשלם למספר
אנשים כסף, שלא קיבלו מימנה , ולומר לכמה
אנשים אחרים דבר מסוים, שרצתה שידעו ועוד מספר עניינים. "אבי היקר התמסר בכל נפשו לעניין, כשהוא עובר מטלה אחר
מטלה, ומסמן 'וי' בסיום השלמת הבקשה. אנחנו, הילדים התעניינו לדעת מה כתבה וביקשה אימא, אך כאשר
ראינו שאבא לקח זאת על עצמו כדי לקיים את בקשת רעייתו, הסרנו
זאת מליבנו ונתנו לו להסתדר עם כך לבד, מפני שסמכנו עליו . "
היה זה לאחר כחצי
שנה מאז פטירתה של אימי. אחותי חלמה חלום מצמרר: בחלומה היא רואה את אימא ע"ה
כשפניה מוארות באור זוהר. שלווה ורוגע ניכרים על פניה . "אחותי פנתה אליה בהתרגשות ואמרה: 'אימא,
אימא, מה שלומך? איך את מרגישה?'. אך אימא לא ענתה, אלא היא פשוט אמרה: 'לכי בבקשה
לארון הספרים. " אחותי לא הבינה את פשר הבקשה, וחזרה על שאלתה: 'אימא,
מה קורה איתך שם למעלה?', אך אמא אמרה שוב: 'לכי בבקשה לארון הספרים', ונעלמה.
אחותי התעוררה מהחלום בבהלה, החיזיון נראה כה ממשי ולכן הבינה, כי מדובר בחלום
אמת. היא ניגשה אליי וסיפרה לי ברגש את כל אשר ראתה בחלומה. " הבנו
יחד, שאין זה סתם, אלא ישנו פה מסר ובקשה מאימא המנסה להעביר לנו מעולם האמת.
הלכנו לבית של אבא וסיפרנו לו על החלום, כשאנו שואלות אותו: 'אבא, אולי אתה יודע,
מה מיוחד בארון הספרים, שאימא מבקשת ממנו לגשת אליו?'. אבא
חשב קמעה ואמר: 'הדבר היחיד שקשור אליה הוא הקלסר שהותירה אחר פטירתה, אך אין מה
לפתוח ולהביט בו, שהרי עברתי על כולו מיד אחר פטירתה וקיימתי את כל מה שביקשה
בו, אך אם אתן לא רגועות – אתן יכולות לפתוח אותו ולבדוק . "ברגש וברעדה פתחתי ביחד עם אחותי את הקלסר
וראינו את כתב ידה של אימא, ימים ספורים לפני פטירתה, וראינו, כיצד היא מבקשת לשלם
לכל מיני מקומות ואנשים חובות שלא הספיקה לשלם בחייה, כשליד כל אחד מהם סימן אבי
'וי' על כך ששילם זאת בעצמו .
"אלא,
שלפתע ראינו שורה אחת, בה לא היה מסומן 'וי'. בשורה זו היה כתוב בכתב ידה של אמי: 'לשלם עבור שיעור
כושר', כשלצד השורה כתבה אמי את הסכום הנדרש לשלם , ואף למי יש להעביר את התשלום . "מיד רצנו להראות זאת לאבי, שקפץ ממקומו
בבהלה ואמר: ' אוי, אכן שכחתי לטפל בזה, לכן לא סימנתי את זה ב 'וי', מפני
שבאותו הזמן רציתי, שאתן תלכו לשלם זאת, ונעלמה בקשה זו מזיכרוני . ליבנו הלם בפראות מהתרגשות ומיד רצנו לשלם
את החוב לאותו שיעור כושר. אותה אישה הביטה בנו והודתה לנו באומרה: 'אכן, אמכם
הייתה חייבת לי סכום זה, ועל אף שמצבי דחוק, לא מצאתי לנכון לפנות אליכם בשל מצבכם
הרגשי לאחר פטירת אמכם'. היא אכן לקחה את הכסף ואנו סימנו 'וי' גדול בקלסר. ומאותו
יום, הפסיקה אימי לבוא בחלום.
כמה חשוב לעבור את
העולם הזה בלא להותיר חובות לאחרים. אין זה מובן מאליו, שבבית דין של מעלה יתירו
לבעל חוב להופיע בחלום ולבקש מקרובי משפחתו, שישלמו את חובותיו, שכן גם לזה צריך
זכויות מרובות!
החוויה היהודית
